בתיבול רגשות אשמה

אני חייבת להודות – אני לא חובצת חמאה, לא מעשנת בשר ולא מצמצמת יין. אני מבשלת מהר כי אין ברירה

07/12/2010
יעלי כרמי קבלו עדכונים מיעל
  • בדואר
  • RSS
» מבשלת לעיתים בזעם. צילום: flickr-Hooray I'm Helping

לקחתי יום חופש השבוע. אני. שבאה חולה לעבודה, שמחוברת למחשב במשרד גם מהבית, לקחתי חופש כדי לבשל. הכל באשמת התכנית הזו, מאסטר שף.

מצאתי את עצמי מתכוננת אליה, חושבת מה לאכול תוך כדי שיהיה טעים אבל לא משמין, מכינה מרק יום קודם שיהיה מה לחמם בפרסומות. וכשאייל, חיים ומיכל לקחו ביס מהלחם הממולא בבשר של אלקנה, אני ניגבתי את הריר, הלכתי למטבח ואכלתי ככה, קר, בלי לחמם מהקופסא, חזה עוף ברוטב סילאן.

המאמא החליפית

הנה גילוי נאות: אני עובדת בקיבוץ וכל יום בצהריים אנו, בנות המשרד, עולות לאכול בחדר האוכל. וכשאני עומדת שם עם המגש, מתלבטת במה לבחור, בתי הקטנה מתקשרת – “אמא, אין מה לאכול”.

והיא צודקת. זה קורה בדרך כלל ביום חמישי, כי האוכל שבושל בסוף השבוע (כך שיספיק לכמה ימים קדימה) נגמר. וברגע הזה, כשאני מנסה לשדל אותה בכל זאת לחמם את המאמא החליפית, הקפואה, המעליבה ששוכבת בפריזר – אני יודעת שאת פרס אם השנה כבר לא אקבל. לא השנה וגם לא בשנים הבאות.

וכך, עם מגש ביד, באמצע חדר האוכל, רגשות האשמה מציפים אותי. “תתביישי לך”, אומרת הפולנייה הפנימית, זו שיושבת חזק על המצפון, “את הולכת לאכול עכשיו ארוחה גדולה, חמה ומשביעה, ומה עם הילדה שלך שהגיעה עכשיו מבית הספר? מה היא תאכל?”.

יש לי פנטזיה. לעמוד בדלת עם סינר כשבנותיי חוזרות הביתה מבית הספר ולהוביל אותן למטבח בו מחכים ארבעה סירים שונים. אבל אני אם מודרנית, מנהלת, עסוקה, טרודה, מנסה בעשרים וארבע השעות שיש לי גם לפרנס, גם לתת דין וחשבון להנהלה, לא מוותרת על שעת הפילאטיס, על קפה עם חברה בשישי בבוקר, ובדרך הביתה, בסוף היום, כשהראש מלא בדברים, אני אומרת לעצמי – תנשמי. קחי אוויר רגע לפני שאת פותחת את הדלת, לא משנה אם יש בלגן בסלון, אם שכחו להחזיר ולמלא את בקבוקי המים למקרר, אם נעלי ההתעמלות זרוקות באמצע הסלון, תנשמי ורק תחבקי. סופר נני תהיה גאה בך.

הקפצה, החייאה וערבוב מהיר

אני חייבת להודות – אני לא חובצת חמאה, ולא מקרמלת בטטות, ולא מעשנת בשר, ולא מצמצמת יין.

אני מבשלת מהר, לעיתים בזעם, כין אין ברירה. כבר קרה לי שבישלתי פתיתים בחמש בבוקר, כי מה לעשות, צריך תוספת לארוחת צהריים. וכמה שניצלים כבר אפשר לאכול? תתפלאו. אפשר.

ביום ראשון עוד אוכלים את חזה העוף משבת – הוא טעים, מוקפץ, והירקות שהוא עטוף בהם עדיין רעננים.

ביום שני עוברים לקופסת השניצלים, שהקשר בינם לבין השניצלים שיצאו מהמחבת ביום שישי בצהריים הוא מקרי בהחלט והם לוקים בסמירטוט מצד אחד, ובקושי לעיסה מצד שני.

ביום שלישי אני משלבת בין חזה העוף לשניצלים, מוסיפה אותם לפתיתים (אלה מחמש בבוקר של יום שני) ומכסה ברוטב טריאקי, ידידי הטוב במטבח, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו, הוא כבר יאחד ביניהם.

וביום רביעי, או! פה יש שוס רציני. אני מחייה מתים. שאריות השניצלים וחזה העוף שכבר קיבל צבע אפור משהו, נחתכים לקוביות, מיטגנים קלות במחבת, ועליהם, נכון, רוטב טריאקי וגם צ’ילי מתוק, ואת כל זה אני מניחה על אטריות סיניות שלוש דקות הכנה – וזו, אייל שני, זעקת המטבח שלי – הקפצה, החייאה וערבוב מהיר.

אמא במשרה מלאה

אז לקחתי יום חופש. אחרי שהן הלכו לבית הספר הכנתי לעצמי ארוחת בוקר ואחר כך נסעתי לסופר.

כן, מיכל אנסקי, לסופר. לא לשוק האיכרים. זה יום החופש שלי ואני עוד רוצה להספיק לישון בצהריים.

אחרי שעתיים בערך, התבשלו אצלי על הכיריים סיר עם צלי עוף, פסטה עם עגבניות מיובשות, גלילי חזה עוף ופסטרמה, ואיך אפשר בלי מלכי המטבח – השניצלים. חייבים שיהיה משהו גם לשבוע הבא, לא?

“אמא שלי בחופש”, שמעתי את בתי הקטנה למטה, מדווחת לחברתה כשחזרו מבית הספר, ואני, חגרתי סינר, פתחתי את הדלת, ועמדתי בפתח, כמו שרציתי.

ליום אחד, באמצע השבוע, הייתי אמא במשרה מלאה. ישבנו שתינו במטבח, ואחרי שהיא ליקקה גם את השוקולד מהסופגניה הקנויה מהסופר (יש גבול כן? לא צריך להגזים), עזבתי את כל הכלים בכיור, הם הרי לא יקבלו רגליים, והלכתי לישון צהריים.

לבלוג של יעלי כרמי

צילום:

http://www.flickr.com/photos/importantyesterday/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה