הממסד הגברי הלבן מגן על תוקפים ואנסים

מערכת החוק והמשפט לא עומדות בציפייה מהן לעשות צדק. מי שלוקח על עצמו את התפקיד הוא ציבור הנשים שדורשות לא לתת פרסים ובמות לתוקפים אלימים

29/12/2014
אורית אופק קבלו עדכונים מאורית
  • RSS

בחודש האחרון בעקבות עבודת קמפיין מאומצת של ארגוני הנשים: "איתך-מעכי", "אנו-עושים שינוי" ו"שוות" שנמשכה כשנתיים, החליטה ממשלת ישראל לאמץ את תוכנית הפעולה ליישום החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם. תוכנית זו כוללת שילוב נשים במוקדי קבלת החלטות, הגנה על נשים וחיזוק ביטחונן, הטמעת חשיבה מגדרית ושיווין הזדמנויות בכל תחומי החיים.

מרכיב מרכזי בהחלטה נוגע לחובת המדינות לפעול למניעת אלימות נגד נשים ובפרט אלימות על בסיס מגדרי. לא לחינם בחרה מועצת הביטחון לכרוך את הדרישה להגן ולמנוע אלימות נגד נשים עם הדרישה לייצוג שווה של נשים במוקדי הכרעה. בחירה זו משקפת עמדה לפיה מרחב בו קולן של נשים אינו נשמע, צרכיהן ורצונותיהן מושתקים, מהווה קרקע פורה לצמיחת אלימות נגד נשים שמטרתה לשמר דיכוי זה.

יצחק לאור. צילום מתוך יוטיוב

במקום אחר באותם הימים יושבת על המדוכה וועדת פרס לנדאו, המונה שני גברים ואשה אחת.    הוועדה מחליטה להעניק את הפרס למשורר יצחק לנדאו, אשר הועלו נגדו במהלך השנים אינספור תלונות בדבר אונס תקיפה והטרדה מינית אשר טרם נתבררו בבית משפט, על אף התנגדותה של האשה היחידה בוועדה, המשוררת גילית חומסקי. כותבת חומסקי בדף הפייסבוק שלה: התנגדתי להחלטה זו, חד משמעית וללא סייג. סברתי שהבחירה בלאור שגויה, שירית ומוסרית. נטען נגדי שלאור מעולם לא הורשע (מה שנכון), וכי השיפוט הוא על יצירתו ולא על אישיותו. הואיל ואף בפרמטר זה לא סברתי שלאור צריך להיות הזוכה, הבהרתי שהבחירה נכפית עלי בניגוד לרצוני, שאיני עומדת מאחוריה ולא אגבה אותה. בשלב הזה היה יותר קל לקום וללכת. וכך לאור אמנם היה נשאר הזוכה, אבל הייתי חוסכת מעצמי עימות ואת מחירו. אבל הואיל והייתי הנציגה היחידה של כמה מגזרים ביחד (נשים זו רק דוגמא אחת), בחרתי להישאר ולהשתמש בקולי הציבורי כדי להצביע.

דברים אלו הועברו לדירקטריון מפעל הפיס, שאישר את הזכייה. כיוון שכך, ביקשתי לציין את מה שמופיע בפרוטוקול ממילא: שלאור זכה ברוב של שניים, ולא פה אחד. לצערי בקשתי זו לא כובדה.

זה היה שיעור חשוב על התנהלות ועדות, מחאה ציבורית ועל הקשר בין פרסים לשירה. איכשהו הדיון הפך להיות על פמיניזם. מודה שמה שבעיקר היה קשה לי, זה שלא דיברנו שם אפילו על שיר אחד.

ומאז הרשת כמרקחה , דיונים "נאורים"-הומניסטים" על הפרדה בין היוצר ליצירה מתגלגלים על כל לשון ודף, כולם מחרים- מחזיקים אחרי מוסדות וגופים הפועלים בשירות מגנוני הדיכוי אשר בראשם יושבים גברים, וזועקים מרה: חזקת החפות!  חופש הביטוי! פאשיזם!  מקארתיזם!

יהושע סימון משופטי ועדת לנדאו שהצביע בעד זכייתו של לאור ודרש הפרדה בין היוצר ליצירה, נשמע קצת אחרת בראיון ישן לעפרה אידלמן ב"הארץ": "אם את רוצה מניפסט, אומנות ופוליטיקה זה אותו דבר: פעולה למען עולם טוב יותר" ובאותו המאמר כמה שורות קודם לכן:"....הפוליטי הוא האישי". לא ברור כיצד הוא מיישב את הסתירה הלוגית בדבריו. אם האומנות והפוליטיקה הן אותו הדבר מבחינת מטרותיהן, "פעולה למען עולם טוב יותר" כלשונו, והפוליטי הוא האישי, מכאן שגם האומנותי הוא האישי. אז כיצד ניתן לצור הפרדה מלאכותיות בין האומנות לבין אישיותו של האומן?

לאור מחליט לתבוע את מפעל הפיס . מעשה תמוה לכשעצמו. מדוע הוא אינו תובע את הנשים המתלוננות? מדוע אינו טורח לטהר את שמו? התביעה ממפעל הפיס להעניק לו פרס עומדת בסתירה  לעמדתו של לאור על פרסים ושירה, את זו תמצאו בהתבטאויותיו בכנס "המדינה נגד השירה" שהתקיים בבית העם ב 15.12.2014 : "רוצים לכתוב שירה? תכתבו שירה. רוצים פרסים? לקקו. אי אפשר הכל. גם לוחמי גרילה. גם ליקוק. גם אובססיית תקשורת. בסוף מפסידה השירה".

השירה אכן הפסידה. לאור אינו מעוניין בפרס על יצירתו, כי אם בתעודת כשרות מהממסד. וכי למה שלא יקבל תעודה שכזו? 30 שנה הממסד שותק למרות שהתלונות אודות התנהגותו המטרידה לכאורה של לאור ממשיכות לזרום. אוניברסיטת ת"א, סם שפיגל ועיתון הארץ מעסיקים אותו, מחפים עליו ומסנגרים עליו אל מול המתלוננות והתקשורת.

לאור אינו היחיד שזוכה להשתתף ב"תוכנית להגנת תוקפים ואנסים" (לכאורה, לכאורה) מטעם הממסד הגברי הלבן בארץ. ד"ר אביבי לב, אביה של מאיה-גאיה ז"ל (ורד לב) שלא הועמד לדין בגין גילוי העיריות שביצע בביתו בילדותה, לאחר שהמשנה לפרקליט המדינה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום מסיבות שאינן ברורות עד היום לציבור או לפרקליטיה של מאיה גאיה, מקבל במה בכלי התקשורת והעיתונות המרכזיים( בינהם עיתון "הארץ" מיודענו) לאחר שמאיה החליטה ליטול את נפשה בכפה בעקבות אכזבתה מחוסר הצדק שנעשה עמה. ד"ר לב מנצל את הבמה לערער על אמינותה של מאיה בטענות שיקריות בדבר מחלות נפשיות, מבכה כביכול את מותה ומנסה לעורר את הזדהות וחמלת הציבור באמצעות מנגנון ההגנה הותיק: השלכה. הוא בכלל הקורבן בסיפור הזה, וביתו היא התוקפת.

בשני המקרים, מערכת החוק והמשפט לא עומדות בציפייה מהן לעשות צדק. מי שלוקח על עצמו את התפקיד הוא ציבור הנשים שדורשות לא לתת פרסים ובמות לתוקפים אלימים. שמסרבות לשתף פעולה עם הכשרת הטמאים, מנגנון ההסתרה וההשתקה ומשמיעות את קולן גם מבלי שקיבלו את המרחב להשמיע בו. הן תובעות לעצמן את מה שמגיע להן בהיותן 51% מכלל הציבור. מרחב שיוויוני,בטוח ונקי מאלימות שבו קולן נשמע, לדעתן יש משקל שווה

.

* הכותבת עובדת בארגון "אנו" אשר הוביל באמצעות מרכז מדיה נשים את קמפיין תכנית הפעולה 1325 בישראל.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה