ניר אלימלך: להמשיך למרות נסיבות חיינו

משפחתה של ענת אלימלך, שנרצחה ע"י בן זוגה דוד אפוטה ב- 1997, נלחמת על הצדק מאז המקרה ונתקלת באזניים ערלות. אחיה ניר לקח על עצמו פרויקט: להלחם באלימות נגד נשים ולהאיר את הדרך לקרבנות

16/12/2014
ניר אלימלך קבלו עדכונים מניר
  • RSS

השבוע קיבלה משפחתה של ענת אלימלך, שנרצחה ע"י בן זוגה דוד אפוטה במקרה שזעזע את המדינה וגרר תגובות שרשרת וחקירות חוזרות, מכתב שמתכחש לטענותיו של אביה, על אי-צדק משווע שליווה לטענתו את המקרה.
אחיה ניר כתב ל"לסלונה" לפני מס' חודשים:

את חג החנוכה של שנת 1997 לעולם לא אשכח. בחג הזה האור והחושך הפכו לבלילה אחת ומצאתי את עצמי יושב ביד אליהו באולם הפסטיגל, הדר אחותי הקטנה מחזיקה בידי, הכל הומה מסביב, חגיגי, צבעוני, ואנחנו לא חגיגיים בכלל, חושך בתוכנו. אני, עם זקן בן 7 ימים, מחכה שההצגה תתחיל. אחותי ענת אלימלך ז"ל לא תרקוד את הריקוד שהתכוננה אליו בחודשים האחרונים ולא תשיר את שיר הבלרינה שנכתב עבורה... הבמה תהיה ריקה ממנה. הפסטיגל חלף כמו סרט נע כשבסופו כל משתתפי הפסטיגל עומדים ושרים את שירה של ענת, דמעות בעיניהם, ולרגע הכאב שלהם הצטרף לכאבינו ולכאבם של כל הנוכחים באולם.

ניר אלימלך

החושך, העצב, הכאב, האבלות, הכעס וחוסר האונים נטמעו בי באותו חג חנוכה והובילו אותי למסע חיי בו, מבלי לדעת, ניסיתי להחליף כל רגש קשה וחשוך להבנות, לתובנות, להכרת העצמי, להבנת האחר, להעצמת הנשמה בתוכי ולהעצמת הנשים שסובלות מאלימות באשר הן. הרצון לשמור על זכרה של אחותי תבע ממני, בלי מודע, לשמור גם על הרגשות שהתלוו לכך שהיא איננה. כך החזקתי ברגשות אלה כאילו היו אוצר, אך הרגשתי היתה רעה. ברבות השנים הבנתי שזה חלק מתהליך הטבעי של החושך לאור. הטוב, האור, לא מבליח ברגע, הוא "מעביר" אותך בדרך קשה, שלעיתים אין בה אופק...

בכל פעם שהבטתי לעבר הדרך שבה אני עובר הבנתי שאיני נמצא באותה נקודה שבה הייתי ואט אט התעוררה בי התובנה שאני בתהליך שקורה בתוכי בלי שאשים לב. עם הבנה זו רציתי לקחת חלק אקטיבי ומודע, רציתי לבחור את דרך המסע הזה בעצמי ולא להיות מובל כקורבן הרואה מדי פעם ניצוצות, אלא להגיע אל תובנות האור בויתור מוחלט על כל הרגשות שאצרתי בתוכי ולהפוך אותם להבנות. אני רוצה לומר שאנחנו לא חיים את החיים כפי שהם אלא כפי שאנחנו. בזה אני מתכוון להגיד שנסיבות חיינו, קשות ככל שיהיו, בין אם איבדנו אדם יקר, בין אם אנחנו נמצאים תחת אלימות מתמדת, בין אם משתמשים בגופנו ובנשמתנו כחפץ, אלה עדיין רק נסיבות חיינו והן לא מי שאנחנו. מכאן הבנתי ש"הנס" הוא אני ו"המתנה" שניתנה לי היא בתחפושת של אובדן.

כשאנחנו בוחרים בחיינו להיצמד, מתוך הזדהות, לקורבנות, לעצב, לכאב, לאלימות, לרוע, למלחמה, לכבלי החומר, לשתלטנות, לאובדן ולפחד - מגיעה נקודה בדמות חג החנוכה המאפשרת לנו להבין שיש לנו את הכח לגלות את הסיבה למצבנו הקיים ולהעלות את הרצון בתוכנו לשנות ו"להכניס" את האור בדמות נרות החנוכה. אור זה הוא תובנות חיינו.

במדינה נאורה שקוראת לשוויון ולדמוקרטיה, עוד מימי הקמתה, נרצחות מידי שנה בממוצע כ-19 נשים ולמעלה מ-200,000 נשים מוכות ורבות אחרות סובלות מסוגים שונים של אלימות: אונס, אלימות כלכלית, מילולית, נפשית, פיזית.

אשה שכלואה במערכת יחסים אלימה לרוב תחיה בפחד, בהאשמה עצמית, בחוסר בטחון. רמת האלימות של הגבר תמיד תגבר. לרוב הוא יבוא ויתנצל על מעשיו ובמקרים רבים האלימות מסתיימת גם באונס וברצח. האשה תמצא את עצמה נתונה במצב של בלבול, במצבי רוח ירודים ותבחר להישאר במקום מתוך פחד וחוסר אמונה שהיא ראויה ויכולה להגשים את עצמה.

המחקרים מראים שככל שנשים מצליחות יותר כך גוברת רמת האלימות כלפיהן, ומנגד, בשכבות האוכלוסיה החלשות בהן האשה אינה משכילה ונחשבת "נחותה" וחלשה, דואג הגבר להחליש אותה עוד יותר מתוך הטענה שאין דרך מוצא, שזה "עבור הילדים". במקרים רבים זה מלווה בבושה לספר למישהו, אך כשהדבר יתגלה יעשה הגבר האלים כל שביכולתו להשאיר את האישה לצידו. הסיבות, מצד הגבר, הן רגשי נחיתות, אגו, קנאה, הרצון להשאיר אצלו את הכח, חוסר רגישות.
גבר כזה הוא הכל חוץ מלהיות גבר וגבר אלים הוא קורבן של האלימות שלו.

חשוב לזכור שלכל אחת יש את הזכות לחופש פעולה, עצמאות, שוויון וכבוד הדדי.
לאור הפניות הרבות ממשפחות בישראל ומנשים במצוקה, לא יכולתי לשבת מנגד מבלי לעשות מעשה ולקחתי על עצמי כמשימת חיי לקדם את מעמד האישה בישראל, להילחם בגורמים לאלימות נגד נשים, להעצים נשים ולהאיר את הדרך לאלה הנמצאות במעגל הקורבנות. כל זאת לצד שימור הזיכרון של אחותי שאינו רק סיפור אישי-משפחתי, אלא גם סיפור לאומי.

באותם הימים, מעבר לכאב העצום של האובדן הגדול, מצאנו את עצמנו עטופים בכעס שעוטף את חיינו, נלחמים מול מערכות אטומות ברצון לצעוק לעולם, בסירוב להאמין למה שקורה, לשאול למה זה קורה, כי זה כל כך לא הגיע לה. ומי ישמע את צעקתה? ומי יבין את כאבנו?

במשך למעלה מעשור ניהלנו משפט נגד הגורמים הרלוונטים באמצעות ד"ר יפעת ביטון ומרכז תמורה, בו היינו צריכים להוכיח את טענתנו. שנים בהם הכאב הגדול אינו מרפה, שנים של מלחמה, של הוכחה, שנים שהיינו עסוקים בהכל חוץ מבעצמנו. מתוך המקום החשוך הזה גם צמחתי, למדתי לשחרר את מה שצריך, לקבל, לאהוב, לשמוח, להעריך את מה שיש ולברך גם על מה שאין, לתת מעצמי, לעשות הכל על מנת למנוע את הרצח הבא, כי עכשיו, ורק עכשיו, הזמן לחיות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה