להתחבר לפנימיות האדם שמולנו

השיח הירוד הולך ומתפשט - בכנסת, בתקשורת וברחוב; כלפי ערבים, מבקשי-מקלט, עניים, וכל מי שנתפס כ"אחר". ד"ר עירית קינן מביאה את האור

23/04/2015
ד''ר עירית קינן קבלו עדכונים מד''ר עירית
  • RSS

בתחילת ספרו של דוד גרוסמן "אישה בורחת מבשורה" מהרהרת/שואלת אורה, אז נערה צעירה שמאושפזת בבית-החולים במלחמת ששת-הימים: "...והאנשים שמשתתפים במלחמה - לא רק החיילים, כולם, אפילו הילדים - אולי הם ישתנו עכשיו לגמרי? [...] יכול להיות שמשהו ישתנה עכשיו לתמיד, בכולם?" (עמ' 46). נזכרתי בשאלתה כשפרצו השדים במלחמה בקיץ, והשיח - בוטה וקשה גם קודם - הפך אלים ואימתני; בעיקר כלפי ערבים, אך גם כלפי מי שהעז לבקר את מדיניות הממשלה והצבא.

עירית קינן

בתקופות של מתח בטחוני משתלטת על הארץ תודעה כוזבת של אחדות מלאכותית שעל-פיה ביקורת מסכנת את ביטחון האומה, ולהשתלטות שיח זדוני ובריוני. הפעם, הבוטות והאלימות נותרו כענן רפש מעל ראשינו, שממשיך לטפטף אל המרחב הציבורי והפרטי של כולנו. נראה שהשתחרר איזה רסן, שבעבר התקיים איכשהו, למרות שהיה רופף. קריאות-גנאי כלפי שמאלנים ותיוגם כבוגדים הפכו ל"בון-טון", וביטויי שנאה כלפי ערבים התרבו כל-כך, שלבושתנו "התרגלנו" לשמוע "מוות לערבים" ולאטום את ליבנו.

האלימות לא מסתפקת במילים, והיא מיתרגמת למעשים ולחקיקה. החוקים להגבלת פעולותיהן של עמותות לזכויות-אדם, החוק לכליאתם של מבקשי-מקלט, והצעת חוק הלאום, הם אלימות חקיקתית, שהותרה על-ידי ההתלהמות, ושמטרתה להסיר את הלגיטימציה מקבוצות שאינן נושאות-חן בעיני השלטון, ולהדירן מהתודעה הכוזבת של ה"אנחנו".

לאלימות יש תכונה של אמבה. היא משתכפלת ומתרחבת ככל שגוברת תחושת שכרון-הזכאות (entitlement) של הנוקטים בה, ומופנית כלפי קבוצות נוספות שנתפסות כחלשות יותר. דוגמא טובה הן התגובות להודעתו של הרצוג על האיחוד והרוטציה עם לבני. מותר לבקר את ההחלטה, כמובן, אך הסגנון שבו בחרו פוליטיקאים ואנשי תקשורת, היה ביזוי שהתרחב כלפי קבוצות נוספות. חנוך דאום, למשל, לכאורה איש טלוויזיה לגיטימי, כתב בדף הפייסבוק שלו שהפמיניסטיות ישמחו כי שתי נשים יעמדו בראש מפלגת העבודה. כלומר, אישה זו מילת גנאי לגבר שמעז לכפור ב"קונצנזוס" שלפיו ויתור=פראייר.

גם נשים אינן חסינות מהתלהמות. מירי רגב ידועה במומחיותה להתלהם ולהלבין פני "אחרים". בתכנית טלוויזיה במהלך צוק-איתן, היא "נזפה" בח"כ עיסוואי פרייג' ממרצ (הציונית) שזו שערורייה ש"אתם" (הערבים) עדיין בכנסת, ובדיון על הר-הבית קראה בפאתוס "אולי איזה חיית מחמד מהשמאל תעזור לי להבין את העמדה שלכם". מבחינתה כל ערבי הוא "אתם", אין לו אישיות ייחודית-יחידנית, אלא הוא רכיב בדימוי מופשט של "אחר" שהיא עוינת. השמאלנים "אחרים" פעמיים: הם מפריעים להתלהמותה האלימה, ומשרתים, לתפיסתה, את קבוצת האחרים הראשונה - הערבים.

השיח הירוד שמייצגות הדוגמאות הולך ומתפשט - בכנסת, בתקשורת וברחוב; כלפי ערבים, מבקשי-מקלט, עניים, וכל מי שנתפס כ"אחר". אך בסופו של דבר כולנו "מתכווצים" לתנוחה מנטאלית של הגנה עצמית, נזהרים מפני מכה שבהכרח תגיע. כמו אורה של גרוסמן, אני שואלת את עצמי אם ייתכן שנתרגל להתכווץ כך, איש בפינתו, ולהיזהר מפגיעה.
האם ככה זה יהיה עכשיו לתמיד?

אפשר גם אחרת. הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס ראה את הבסיס להגנה על כבוד-האדם, לא בהיותו ייחודי בטבע בשל יתרונותיו, כמקובל לחשוב, אלא דווקא בהיותו פגיע, חשוף וחלש. ייחודם של הפנים עבור לוינס איננו ביופיים או ביכולת ההבעה שלהם, ובוודאי לא בהיותם דומים לפניו של העצמי. האחר, לפי לוינס, הוא דווקא זה השונה מאתנו שינוי מוחלט. ייחודם נובע מביטוי מהותו הפנימית - את חולשתו ופגיעותו של האדם. המלבין פני חברו מתכחש לאחריותו המוחלטת כלפי האחר, אחריות שלפי לוינס מוטלת עלינו ברגע שאנו מביטים בפניו של אדם אחר, ושהתעלמות ממנה מהווה התכחשות למשמעות היענותו של אדם הראשון לקריאתו של האלוהים: "הנני".

לקראת חנוכה כדאי לחשוב על האור שמציע לוינס - אור קטן, שכל אדם יכול להצית. רגע לפני ההשתלחות, כדאי לזכור שהלבנת-פנים דומה למחיקתם, ובכך לפגיעה אנושה באתיקה האנושית. שיח אמפתי, לעומת זאת, אם ללכת בעקבות הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, מאפשר התחברות אל פנימיותו של האדם שניצב מולנו, ובכך נפתחת דרך לשחרור הצדדים מכלא הכעס וחוסר-ההבנה.

.

ד"ר עירית קינן היא ראש תכנית מ.א בחינוך חברה ותרבות, במרכז ללימודים אקדמיים (מל"א) וחברה בתנועת "נשים עושות שלום".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה