משרד החינוך מגיש: מתכון בטוח לחרדות וסיוטים

מפגשים עם נכי צה"ל, סרטים על פצועים, ביקורים בבית הלוחם - איזה מסר, בדיוק, אמור לעבור לילדים ביום ההוקרה הרשמי לפצועי צה"ל? "גיל 18 - יש למה לצפות?", "טוב לאבד רגל למען ארצנו?"

09/12/2014
שלי ניידיץ קבלו עדכונים משלי ניידיץ
  • RSS

לפני כשנה התפרסם מחקר שקבע שהילדים ההולנדים הם המאושרים ביותר בעולםצוינו שם מגוון סיבות: ההורים שלהם מקבלים תמיכה כספית מהממשלה כדי שיוכלו לעבוד במשרה חלקית ולבלות יותר זמן עם הילדים, המורים לא נותנים להם שיעורי בית כדי שיוכלו לשחק רוב היום, יש להם "יום סבתא" קבוע אחת לשבוע, והם אוכלים לחם עם שוקולד לארוחת הבוקר.

ילדות מאושרת בהולנד. צילום: Ed kooistra

אבל גם בלי הלחם עם השוקולד הם היו הכי מאושרים בעולם, כי בהולנד פשוט נותנים לילדים להיות ילדים. ילד ישראלי, לעומת זאת, נולד לתוך חרדה קיומית. החל מילדות בתוך מקלטים, דרך שגרה שמופרת ע"י אזעקת מלחמה או מבצע כזה או אחר, פיגוע שגרתי או כותרות חדשותיות עקובות מדם.

וזה מתחיל בנו, ההורים, שחושפים את המציאות לילדינו בלי פילטרים מתאימים, שלא מתווכים את שטף המידע הזה באופן תואם גיל, שמשאירים את הטלוויזיה פתוחה כשהיא משדרת חדשות בלי להיות מודעים למראות הקשים ולמילים המרתיעות, שמנהלים שיחות סלון בלי לתת דין וחשבון.

נכון, אי אפשר להתעלם מהמציאות הישראלית המורכבת והרצון לגונן על הילדים הוא מעשי רק באופן מוגבל, כי מה לעשות שאנחנו חיים כאן ולא בהולנד והם יכירו את המציאות הזו במוקדם או במאוחר. אלא שכמו שמלמדים אותם בבתי הספר, מה שחשוב הוא הדרך ויש דרך מתאימה להעביר מסרים מורכבים לילדים רכים. וכאילו לא די לילדים שלנו היומיום הישראלי רווי הסטרס, המערכת מגדילה לעשות ותורמת את שלה.

במסגרת ההחלטה לייסד יום הוקרה רשמי לפצועי צה"ל ופעולות האיבה החל היום (9.12), החליט שר החינוך (לשעבר) פירון להחדיר את מסרי היום הזה לבתי הספר ע"י מפגשים עם נכי צה"ל, סרטים על פצועים, ביקורים בבית הלוחם, סיפורים על בתי חולים שיקומיים ותיאור מעשי גבורה. זה התחיל בסרטון שהפיץ בית הנשיא בו הוא שלח ילדים "לאתר גיבורים" וממשיך במכתב שנשלח לבתי הספר ע"י משרד החינוך בו נכתב: "זו פעולה ערכית וחינוכית מן המעלה הראשונה לכוון את עיני וליבות תלמידי וילדי ישראל, לראות ולחוש את סבלם והתמודדותם של הפצועים".

האם ילדים בני 6,7 ואפילו 10,11, שעוד נותר בהם בדל של תמימות צריכים לחוש סבל של מי שהקריב את עצמו למען המדינה או, לחילופין, שהמדינה הקריבה אותו? איזה מסר, בדיוק, אמור לעבור אליהם בעסקת החבילה של היום הזה? "גיל 18 - יש למה לצפות?", "הגבורה מעל לכל?", "טוב לאבד רגל למען ארצנו?" - מתכון בטוח לחרדות, סיוטים וטראומות לכל החיים.

ומה עם להציע לילדים אלטרנטיבה לעתיד טוב יותר? להשקיע יותר שעות לימוד, נניח, בסימולציות של פתרון בעיות? התמודדות עם מצבי משבר? יישוב חילוקי דעות? או כל כלי אחר שעשוי לחנך כאן דור של מבוגרים שיעדיפו, בכל הזדמנות, משא ומתן על פני לחימה וכוחניות. לא רק בתחום המדיני, אלא גם במגרש הכדורגל, על הכביש ואפילו ברשתות החברתיות.

כולי תקווה ששר החינוך הבא יטאטא מלשכתו של פירון את שאריות הלכלוך, ישנה גם את ההחלטה החולנית ללמד ילדים בגן חובה על השואה וישכיל לקחת את מערכת החינוך למקום טוב יותר. נגיד, הולנד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה