פגועי טראומה הם הפצועים הקשים ביותר

ליוויתי אותם בזמן האשפוז, בשיקום, אחרי ששבו לביתם ובאירועים משמחים. אך כל זה לא הכין אותי למקרה מטלטל שראיתי במהלך יום טיול פסטורלי

09/12/2014
דליה שץ קבלו עדכונים מדליה
  • RSS

הם יפים, גבריים וקשוחים, אך אף אחד לא יודע מה קורה להם כשהם עוצמים בלילה את העיניים והמראות הקשים רודפים אותם. פגועי טראומה הם הפצועים הקשים ביותר. את הנכות שלהם, שפצעה להם את הנשמה בפיגוע טרור או בפעילות צבאית, אי אפשר לראות. הם לא תמיד מתגלגלים בכיסאות גלגלים או גוררים רגל, אבל הם גוררים את הכאב שלהם לכל מקום.

דליה שץ עם הנשיא פרס

אנחנו, כחברה, לא תמיד מקדישים זמן לפצועים, שקמו ממיטת חוליים אך חיים בכל רגע את הפציעה מחדש.

במסגרת התנדבותי רבת השנים עם פצועים ליוויתי אותם בצמתים רבים. בזמן האשפוז, בעת השיקום, אחרי ששבו לביתם ובאירועים משמחים. אך כל זה לא הכין אותי למקרה מטלטל שראיתי במהלך יום טיול פסטורלי. את האירוע הזה לא אשכח לעולם.

לפני מספר שנים יצאתי עם הפצועים לטיול בירושלים שאורגן על ידי עמותת נט"ל. הגענו במהלך הסיור לשכונת גילה, שבאותה העת נפגעה חדשות לבקרים מירי צלפים מבית ג'אלה. כשעברנו בתוך אחת השדרות הופיעו מולנו שני חיילים שאבטחו את השכונה. פתאום הבחור שהתהלך לצדי נעלם. לא הבנתי לאן. חיפשתי אחריו ואז מצאתי אותו כשהוא שרוע מתחת לעץ מפוחד ומבוהל. הבנתי לראשונה באיזו תופת הלומי קרב חיים.

את הקשר שלי עם החיילים והפצועים התחלתי למעשה מילדות. אבי היה המוכתר של המושבה כרכור וביתנו תמיד היה פתוח לכולם. החל מקצינים בריטים, פוליטיקאים מוואדי ערה ועד בני המושבה ואנשים פשוטים. גדלתי על ערך הנתינה. כשנישאתי לבעלי, אברהם שץ ז"ל, ששימש ראש מועצת פרדס חנה כרכור עברנו להתגורר בסמוך למחנה 80. בכל סוף שבוע הקפדתי לבקר את החיילים שאושפזו לטיפול רפואי בבסיס ולפנק אותם בעוגות ובממתקים. בימים ההם לא היו כמעט טלפונים ברוב הבתים והבסיסים ולכן הקפדתי להתקשר בכל שבוע להורי הפצועים ולמסור להם עדכונים על מצבם של הבנים שלהם. הייתי, למעשה, "הדודה" הרשמית של הבסיס.

בביקור אצל פצוע

עד מהרה, האגודה למען החייל גייסה אותי להיות הדודה של חיל השריון, שחלק מחייליו ישבו גם בסיני ונדדתי בשמחה מבסיס לבסיס כדי לדאוג לכל מחסורם של החיילים.

סגרתי מעגל ביום שבו האלוף (במיל) חיים ארז ביקש ממני להיות חברה בהנהלת הקרן שהקים למען פצועי צה"ל. הקשר המבורך שלי עם הפצועים נמשך כבר למעלה מ-35 שנה. אין בית חולים שלא ביקרתי בו - מצפת ועד אילת, אין מלחמה או מבצע בהם לא הקפדתי להתנדב לפעילות ואין פצוע שהמקרה שלו לא נכנס לי ללב.

את העזרה האמיתית לפצועים חשוב להעניק כשהפצוע משתחרר מבית החולים, כשהתקשורת כבר לא מתלהבת לספר סיפור דרמטי, כשהחברים לפעמים נעלמים והוא מגלה שהחיים השתנו למעשה מקצה לקצה. זו הנקודה האמיתית שבה הם צריכים אותנו. אנחנו צריכים להקפיד להיות שם בשבילם תמיד.

את הדרך להגשמת החזון הזה התחלנו לפני כשנתיים. ללא התרעה מראש או ללא הכרות מוקדמת קיבלתי שיחת טלפון מאליעד אברקי, רכז מחוז דרום בתנועת "בני עקיבא". במפגש מקרי עם שכנה שלו מירוחם, אחות של נכה צה"ל, הוא תהה מדוע למרות שיש יום זיכרון לאומי לחללי מערכות ישראל, אין אפילו דקה אחת בה אנו מוקירים את תרומתם של נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה למען ביטחוננו. המפגש טלטל אותו והוא החליט לפנות אלי. "הוצאת לי את המילים מהפה", השבתי לו. וכך החלום שלי התחיל לקרום עור וגידים.

שץ מרצה לצוערות

במשך שלוש שנים אליעד ואני חרשנו את הארץ לאורכה ולרחובה במפגשים עם בני נוער ב"בני עקיבא", בהרצאות לפני תלמידי בתי ספר תיכוניים, בפגישות עם ראשי עיריות ומועצות וכינוס במליאת הכנסת שהוקדשו אך ורק למען מטרה אחת: ייסוד יום לאומי להוקרת נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה.

המטרה הושגה לבסוף. השנה, בי"ז כסלו, התאריך העברי של כ"ט בנובמבר, כולנו נציין לראשונה את יום ההוקרה הלאומי. כי כולנו חבים להם שהקריבו מעצמם כדי שכולנו נוכל לחיות כאן, במדינת ישראל.

 .

 

 ***

דליה שץ, ''אם הפצועים'', נוהגת לבקר בהתנדבות כבר 35 שנה חיילים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי. דליה מעידה על עצמה ש"אין בית חולים שלא הגיעה אליו". היא מעודדת את הפצועים ומשפחותיהם ומלווה אותם גם לאחר שהשתחררו: בחתונות, בטיולים משותפים של ארגון נכי צה"ל וגם כאוזן קשבת אם צריך.

בשנתיים האחרונות, יחד עם אליעד אברקי, רכז מחוז דרום של בני עקיבא, עמלה על כינון יום הוקרה לאומי לנכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, שמצויין השנה לראשונה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה