ככה מדינת ישראל אוהבת אותי: מפוחדת

מרבית אזרחיות ואזרחי ישראל חיים כך בפחד קיומי תמידי. אין לנו ביטחון בכלום. אנחנו לא בטוחות שנוכל לחיות בכבוד ואנחנו אפילו לא בטוחות שנצליח למות בכבוד

07/12/2014
ורד כהן ברזילי קבלו עדכונים מורד
  • בדואר
  • RSS

התעוררתי אתמול בבעתה באמצע הלילה, יללת אמבולנס אשר פילחה את דומיית הרחוב, הקפיצה את לבי בדאגה שאולי זו אזעקה.

חיילים בשטח. צילום: רויטרס

 בתקופה האחרונה אני שבה לחיק תסמיני הפוסט טראומה. לפני עשור, עוד ליוותי את ההצהרה הזו בהסבר שמקורה בעשרות זירות פיגועים אותם פקדתי כעיתונאית. היום אני נתקלת יותר ויותר במבטים מזדהים.  כבר לא צריך לצאת ו"לבקר" בזירות פיגוע כדי לחטוף את מכת הטראומה. הטרואמה הלאומית שלנו בעלת תודעת שירות גבוהה, מגיעה ישירות עד הבית.

 מאז שיצאנו עם קמפיין: "הביטחון שלי" השאלה הפכה מאתגרת יותר ויותר. בתחילת הדרך חשבתי שהאתגר מצוי דווקא בבחירת סוג הביטחון או לכל הפחות, זניחת מושג הביטחון הצר, אולם בתקופה האחרונה אני מבינה שההנחה שיש לנו ביטחון - היא שהייתה שגויה. במהלך חיי מעגלי הביטחון שלי נפרצו בבוטות. הפחד שלט בי ובביטחון שלי. לעולם לא חשתי באמת בטוחה. כלכלית, תזונתית, אישית. גם כשהכל היה רגוע הייתי ערוכה ליום שאחרי. מרבית אזרחיות ואזרחי ישראל חיים כך בפחד קיומי תמידי. אין לנו ביטחון בכלום. אנחנו לא בטוחות שנוכל לחיות בכבוד ואנחנו אפילו לא בטוחות שנצליח למות בכבוד.

 צפיתי אתמול בשר האוצר מנהל מאבק אגו בשידור חי עם ראש הממשלה ומטיח בו את האשמת "אתה מנותק". הדבר היחידי שעלה בראשי זה מתי המנותקים יפסיקו להשתלט לי על הקול? כל אחד מהם ודומיהם הוכיחו לי שחוסר הביטחון שלי לא באמת מטריד אותם. הם עסוקים בעיקר בריפוד הביטחון שלהם ואנשי שלומם (ביטחונם?). ואני? אני בסך הכל עוד אזרחית לא בטוחה.

ככה מדינת ישראל אוהבת אותי: מפוחדת. מצולקת מטראומה וחוששת מהיום שיבוא. שרויה תמיד בתחושת פחד מוות שמלווה אותי בכל רגע ומקום בחיי. אם בקניות בסופר, באוטובוס, או ברחוב חשוך. בכל מקום אני נתקפת בהלה על מה שכבר קרה פה לפניי, ומה שעוד עלול לקרות.

טסתי בקיץ לטיול קצר בדרום צרפת שתוכנן עוד הרבה לפני שהמושג "צוק איתן", קפץ מהאטלס הגיאוגרפי לספריית הביטחון. בעוד שבארץ הטילים שרקו בחוזקה, צרפת כבר התקשטה בשתיקת הקיץ. היא הייתה כה שקטה עד שניתן היה להאזין לרחש העלים על העצים ולהנות מרגעים קלים של... ביטחון.

באווירה הזו גיליתי מחדש תשוקות ישנות לצייר ולכתוב. תשוקות שגם אם אני מממשת אותן בבית הן תמיד יגוייסו לטובת פעילות חברתית-ציבורית, מקומית או בינלאומית. זה גם היה הרגע בו הבנתי שבמדינת ישראל לא רק הגנים והחינוך הם שקובעים את זהותו של האדם אלא גם המדינה עצמה. תהיתי כמה מהדברים שמעסיקים אותי בחיי הם תולדה של הגנים או החינוך שלי וכמה מהם הם פשוט תולדה של המציאות. עד כמה הפחד שולט בחיי? ומה באמת מחזיק אותי בחיים? המנותקים מהטלוויזיה? או הכוח לשרוד?

לפני כמה שנים קיבלתי החלטה לא קלה. החלטתי להפסיק לפחד. החלטתי להשתמש בקול שלי כדי להגיד את כל מה שאני חושבת. החלטתי לצעוק! להשמיע את זעקתי המשחררת ולא לאפשר לאף אחד להשתיק אותה יותר. זה לא פשוט, כי לפעמים כשאמבולנס מילל באמצע הלילה, קולי משתתק. אבל כבר עם זריחת הבוקר אני שבה לדבר.

היכולת להשמיע קול החזירה לי את הביטחון בעצמי. ביכולת שלי להבין את המציאות אולי טוב יותר ממנהיגי המנותקים, היכולת להוביל ולהשמיע את הגיגי שהם לא פחות חשובים מהגנרלים שנאחזים במדים ובדרגות בכירות כדי לשכנע אותי שהם יודעים טוב יותר. למדתי לברור את הקולות שסובבים אותי. לחפש אחר השקט כשצריך ולשיר במקהלה כשנדרש. למדתי להמריא למעלה, למקום בו אנו מצליחות להאזין למגוון הקולות ואין קול אחד דומיננטי שמשתק את האחרים. שמנתק אותם מהיכולת להשמיע קול.

הבחירות בפתח - ובינתיים התנתקנו. נגזרו עלינו ארבעה חודשים של חיים בניוטרל. אנחנו לא יכולות לזוז לשום מקום, לעשות דבר, אלא רק להעצים את הפחד.

אבל אני לא פוחדת. לא מבריוני הפוליטיקה ולא מבריוני הרשת. אחרי שנים של דיכוי וחיים בצל הפחד, אני מבינה שהאחזות בפחד דינה כוויתור על העצמאות שלי. בחרתי כהחלטה מושכלת לחיות אחרת. אני מתחייבת בפני עצמי  להשיב את ביטחוני לחיי, ולא, אין לי שום דרכון זר מתחת לכרית.

אני עושה כמעשה ואצלב האבל בצ'כוסלובקיה ומבקשת להשיב את "הכוח לחסרי הכוח". אני מתחברת לנשים. למנהיגות מזרחיות. לאהבת האדם. לערכים מוסריים (יהודים וחילוניים).   אני אורגת פסיפס של קולות שונים, משלימים, מכבדים ומבקשת מכולם להשמיע קול.

לזעוק את זעקתנו, להתחבר לתקווה, לניצוץ הביטחון שעוד נותר בנו - לחופש שיש לנו לפעול. לשנות. להתחבר. אני מתנה את קולי החשוב רק למפלגה שתהיה מחוברת אלי, כזו שתקדם בברכה את דמותי הבטוחה ולא תשלוט בבבואתי המבוהלת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה