החיים החדשים שלי

כשהגיעה למשקל 122 ק"ג, רחלי אלישיב הבינה שאי אפשר להמשיך ככה ושינתה את אורח חייה מקצה לקצה. לאחר שהצליחה לרזות 57 קילו היא מאמינה שהכל עניין של החלטה

04/12/2014
רחלי אלישיב קבלו עדכונים מרחלי אלישיב
  • RSS

אני זוכרת את היום בו נפל לי האסימון על ההבדל שבין חיי השמנים לרזים, זה קרה לפני מספר חודשים. פתאום הייתה לי הארה והבנתי באמצע החיים שאנשים גדולים, על אף כל נוכחותם הפיזית המרשימה, הם "אנשים שקופים". באמת שלא ברור לי איך זה שדווקא עכשיו כשרזיתי וממדיי הצטמצמו העולם רואה אותי במלוא הדרי. רואה אותי, מחייך אלי, מסייע ומפרגן כל כך. ואיך לא הבנתי עד כמה הייתי שקופה (וטוב שכך כי במקרה הזה באמת עדיף מצב של "אין שכל אין דאגות", הדעת וההפנמה של מצב הצבירה בו הייתי הייתה גורמת לי בוודאות להיות מרירה וחסרת ביטחון).

ולחשוב שכל המסע שלי התחיל בתנועת יד אחת יותר מדי של נוסעת במונית שירות ציבורית. היא טפחה על ירכיי הנשפכות להן ימינה ושמאלה, על כל 122 ק"ג משקלי, ומנסות להצטופף בכיסא עליו ישבתי כאומרת "מה יהיה איתך". ואני רק רציתי שהאדמה תקבור אותי יחד עם היד החצופה הזאת.

ושם קברתי את העבר.

רחלי אלישיב. צילום: אלבום משפחתי

החלטתי עוד באותו הערב שאני לא מוכנה לחיות חיים של קורבנות ומסכנות כי אני הרי הכי מהממת ומגניבה בעולם, אז אם הגעתי למצב שלא רואים את זה והשומן קודם לכל כנראה שצריך לעשות שינוי ומהר.

אני זוכרת היטב את קיבולת האכילה שלי וכל כך לא מתגעגעת אליה. כל נפילה רגשית, כל מצב שקצת ערער את השגרה הביא אותי לחפש נחמה באוכל, ומה שלא הבנתי במשך שנים זה שהנחמה הרגעית הזאת הייתה שקרית כי תחושת האשם וחווית הכישלון ליוו אותי ימים שלמים לאחר מכן.

יש אנשים שמתקשרים לבוס וממציאים שהם חולים, אני הייתי מתקשרת (בדרך כלל בימי ראשון) ומודיעה שלא אגיע. לא הייתי מסוגלת לשקר ולהמציא סיפורים, הייתי פשוט מודיעה שלא אגיע כי מה אגיד לו את האמת? שטחנתי את נפשי למוות השבת ולא בא לי לצאת מהמיטה בבוקרו של יום ראשון? תירוץ "החולה" אצלי היה תירוץ "השמנה".

המסע ככל מסע אליו יוצאים לווה באתגרים רבים שהוצבו בפניי. ניתוח מעקפים פתאומי שאבי היקר לי מכל נאלץ לעבור, סעדתי אותו בימים הקשים והגעתי לבית החולים ערוכה עם תיק ובו מנות מסודרות וירקות חתוכים ליום שלם. לאחר מכן הגיעה מלחמת צוק איתן אשר הייתה קשה מנשוא לכולנו והנפילה לאכילה רגשית הייתה קרובה מתמיד, וחודשים אחריה הגיעה פציעת גב כואבת שהשביתה אותי מכל פעילות והעניקה לי את כל הסיבות שבעולם לשבור את הכלים. אך על כל אלו התגברתי והוכחתי לעצמי שהשינוי הפעם אמיתי, מתוכי, ואין מצב שאכשיל את עצמי, בייחוד שהבנתי כי בתחום של אורח חיים הבריא שאימצתי השליטה נמצאת אך ורק בידיי.

רחלי אלישיב. צילום: אלבום משפחתי

היום משהגעתי למשקל היעד (65 ק"ג) בי נשבעתי כל עוד אני חיה לא אשוב לשם, למקום ההוא שמייצג הרבה מעבר למשקל הגבוה - "תחושת כישלון" , "אובדן שליטה" , "בהמתיות" ועוד ועוד סופרלטיבים שליליים שעושים לנשמה נזק אמיתי.

באמת שאין על תחושת השליטה שמורידה ממך את המצפון הנוראי שהאכילה המוגזמת מעוררת, שום קוראסון או "כור אסון" (כפי שנוהגת לומר המדריכה המדהימה שלי איריס משומרי משקל) לא שווה את זה. מהמקום הכי נמוך של תחושת איבוד שליטה, של צרבות ואכילה בהמתית עברתי לצד השני של שליטה אמיתית בתזונה ושילוב מזונות בריאים בתפריט היומי ואז כשחיפשתי זרז לתהליך הירידה גיליתי את עולם הריצה!

שמעתי כבדרך אגב על חוג ריצה שנפתח בשכונה שלי, התקשרתי וכחסרת סבלנות ידועה התעקשתי להצטרף עוד באותו השבוע לקבוצה הקיימת, שכן האופציה השנייה הייתה להמתין מספר חודשים לפתיחתה של קבוצה מרמת מתחילים. הגעתי בשיא ההתלהבות לאימון לבושה בבגדים הכי לא מנדפים שקיימים ויאללה מתחילים לרוץ. אחרי מספר דקות הרגשתי שאני מתמוטטת. איך רצים עם 100 ק"ג? בעצה משותפת עם המאמנים הדגולים מכולם, לורנס ופיליפ גורדון, החלטתי להמתין חודשיים ולהכין שיעורי בית עד שתפתח הקבוצה החדשה.

רחלי אלישיב. צילום: אלבום משפחתי

אני זוכרת את עצמי מתאמנת ומתאמנת לבדי ומגלה שאני כל כך נהנית. באותה תקופה גם הבנתי מה שלא הבנתי כל השנים - שכדי להתמיד בספורט כמו שתמיד חלמתי צריך למצוא סוג פעילות שבאמת אוהבים, כזה שאתה מחכה לו כל השבוע.

והיום , או או או היום. אני כבר חוצה קווי סיום של חצאי מרתון והחיים כל כך יפים. בפרספקטיבה אחורה אני בהחלט יכולה לומר שאורך הזמן שהמסע הזה נמשך היה מבורך. חיבקתי כל חודש שחלף ללא קשר להישגים שהתבטאו על המשקל, האסימונים שנפלו והתובנות שהגיעו נכנסו בברכה לתיק החיים היקר מכל.

רחלי אלישיב. צילום: אלבום משפחתי

ומאז יש בי רצון עז לצעוק לעולם את ההצלחה שלי כי אני רוצה שאותם אנשים ש רוצים ולא מצליחים להביא את עצמם לעשיה מבורכת יבינו שהכל באמת אפשרי אם רק תאמינו ותרצו מספיק ותהיו מוכנים להרבה עבודה קשה זה יקרה. מבטיחה.

לאחרונה השתתפתי בצילומים לקמפיין של חברת ההרזיה בה אני רשומה ונתבקשתי לחשוב על משפט שיופיע על גבי הצילומים שלי. בחרתי לסיים בשיתופו עמכם - "שכל הטוב הזה רק ימשיך".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה