חטיפים לילדים- על מי אנחנו עובדים?

בואו נודה באמת: זה לא החשש מחסכים שלהם, לא הפחד שהם לא יידעו להתנהל ושהם יבינו שזה טאבו. זה פשוט הכי קל

חטיפים לילדים. צילום: The Birkes, פליקר

"אני לא רוצה שיהיו להם חסכים", אמרה לי אמא בגינה. הילדים שלה- בני 6, 3, שנה וחצי, הסתובבו עם שקית דוריטוס, שקית תפוצ’יפס ושקית דובונים (בהתאמה). למה זה כל כך מדאיג אותנו שהילדים שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים ומשקיעים בהם המון המון זמן, גיפופים וחיבוקים, חוגים ויחס, יפתחו חסכים רק בגלל שהם לא אוכלים כמות עצומה של שומן ומלח בשקיות ממותגות?

אין אסור ומותר הכל, אבל במידה

שאלה ששאלתי בסטטוס פשוט בפייסבוק.

התשובה הרווחת הייתה, שאסור להפוך את החטיפים לטאבו. דווקא כן לחשוף את הילדים בכדי שלא ייווצרו חסכים. שצריך שיהיו כאלה, בכדי שהילדים ילמדו להתנהל נכון. לדעת להציב את הגבולות.

אני מסכימה בהחלט שאסור שהנושא (כמו כל נושא האוכל) יהפוך לטאבו, שאין אסור ומותר הכל במידה.

אבל יש בעיה, ובעיה קשה: מעבר לכמות הקלוריות העודפת, ומעבר לכך שלעתים קרובות אכילת החטיף באה על חשבון צריכת ארוחה מזינה יותר, הם צורכים כמות עצומה של שומן רווי וטרנס, וכמויות עצומות של סוכר, מלח וצבעי מאכל. את התוצאות של כל הנ"ל, אם טרם ראינו (בהשמנה, בעששת), אנחנו עוד נראה (אבנים בכליות, השמנת יתר, חסרים תזונתיים ועוד).

מרבית הילדים היום צורכים חטיפים בכמות גדולה מדי. כמות שלא תבייש מבוגר. והם חשופים לזה המון: בגן- בין אם מילדים אחרים, ימי הולדת, חגיגות אחרות או סתם פינוק מיותר מצוות הגן, בגינת המשחקים, אצל חברים, אצל סבא/סבתא ועוד ועוד.

כמו לקנות להם חפיסת סיגריות

אז אני שואלת, למה? למה להציע עוד מיוזמתנו בבית? למה לקנות את כל הנ"ל ולהעמיד את הילד בפיתוי, רק עבור הידעה שהם קיימים בבית ושעל הנושא אין טאבו? אני צריכה להביא איתי לגינה חטיפים רק כדי שהוא לא ירגיש שונה?

נכון שיש ילדים שזה לא מעניין אותם. שיעדיפו לאכול גמבה על פני במבה. אבל מרבית הילדים אינם כאלה.

ואני מקשה ומשווה (השוואה קיצונית) לעישון סיגריות או צריכת אלכוהול. גם אלה מאוד רווחים בקרב בני הנוער, גם בקרב הצעירים מאוד. אז מה? אז אני אקנה לילד שלי חפיסת סיגריות רק כדי שלא ירגיש שונה? אני אדאג שיהיו בבית בירות ואלכוהול (למרות שלא שותים אצלנו בבית) רק כדי שיבין שאין על הנושא טאבו? שזה חלק מהחיים? שיהיה לו מה להציע לחברים שלו כשהם יבואו, שידעו שהוא ‘קול’?

איפה הקווים האדומים שלנו, למה להיכנע? אם אנחנו יודעים שהוא אכל בצהרון כריך עם שוקולד ושהוא הולך מחר למסיבת יום הולדת אחה"צ, למה לחשוף ולהציע מיוזמתנו עוד? למה לחשוף סתם?

עומדים המומים מול ילדים שמנים ומצקצקים

אז התשובה שלי היא: בגלל שזה קל. זה לא החשש מחסכים, לא הפחד שהוא לא יידע להתנהל ושהוא יבין שזה טאבו. זה סתם סיפור מטופש שאנחנו מספרים לעצמנו. זה הכי קל. קל לקנות חטיפים, זה טעים. יש שקט. הילד מוקף בחברים, הוא רגוע, מבסוט. יש לי שקט. כי מה האלטרנטיבה? להכין נשנושים ביתיים (לא בטוח שייצאו טעים כמו חבריהם המעובדים. גם לטרוח וגם אולי לא ייאכלו)? להביא פירות חיים/ יבשים ואגוזים (לילדים היותר גדולים)? או אפילו כלום.

אנחנו במו ידינו, מכוסים בסיפורים האלה. שאנחנו בעצם עושים את זה עבורם, חורצים את דינם של ילדינו לחיים לא בריאים. להתמכרות לטעמים החזקים האלה. ואז אנחנו מתפלאים שילדים בני חמש מאוכזבים כשעורכים מסיבת יום הולדת בלי עשרות חטיפים. ואנחנו עומדים המומים מול ילדים שמנים ומצקצקים.

נכון שזה טעים.

אבל אין שום דבר טוב בלהאכיל את הילדים שלנו בדברים האלה.

וזה לא קורה רק ‘פעם ב…’. אל תעצמו עיניים.

מתוך הבלוג לאכול בשקט

צילום תמונה ראשית: The Birkes, פליקר. צילום תמונת צלחת אוכל:  Wendy Copley, פליקר