המתנות הקטנות של הסרטן

איך נדע מה גבול היכולת הגופנית שלנו? איך נלמד לבקש עזרה ולקבל אותה בשמחה? ואיך אפשר להתחיל לאמן את הזיכרון?

23/11/2014
מיכל מלמד כהן קבלו עדכונים ממיכל מלמד כהן
  • RSS

מתנות קטנות

מישהו נתן לי מתנות קטנות

את הכוח לקבל

את מה שאין, את מה שיש

מה עוד אפשר כבר לבקש

אחת העבודות הכי קשות שנתקלתי בהן בחיי היא, ובכן, לחיות. ולא סתם לחיות אלא לחיות טוב, ממש כמו מישהי בריאה, מישהי שאין לה סרטן, מישהי שלא פוחדת מהמחר, מהעתיד. והאמת שזאת עבודה לא פשוטה. למעשה מדובר בעבודה מאוד אינטנסיבית, כזו שיש בה יותר ירידות מעליות (על אף שזה נוגד את חוקי הפיזיקה...). עבודה שצריך להגיע בה לתובנות ולמודעות של יכולת. יכולת הגוף, יכולת המוח ויכולת הנפש. אבל כדי להבין מה גבול היכולת, חייבים לנסות, אחרת איך נדע?

איך נדע כמה הזיכרון שלנו נפגע או לא מטיפולי הכימותרפיה? איך? נתחיל לאמן את הזיכרון. נפתור תשבצים, נקרא ספרים קצרים, ואח"כ ארוכים יותר, נלך להצגות וסרטים ונבחן את עצמנו כמה אנחנו זוכרים ימים אחרי ונלמד. כן, לימודים זה כבר מזמן לא מילת גנאי בשבילי. בעיצומם של טיפולי הכימותרפיה הקשים שעברתי, החלטתי לסיים את התואר הראשון שלי באוניברסיטה הפתוחה (עם כל הקושי הכרוך בכמות חומר עצומה). ומה שמפליא הוא שהציונים שלי היו מעולים.

מתנות קטנות. צילום: שאטרסטוק

היום אני בתחילת לימודי תואר שני ואין נרגשת ממני. אני יכולה ואני אצליח. רציתי להוכיח לעצמי ולכולם, שנכון שיש מקומות שהזיכרון שלי נפגע, אבל לא בכל מקום ולא תמיד. נכון, אני מודה (ומבקשת סליחה מראש) שלא תמיד אני זוכרת למי חייכתי ומאיפה אני באמת מכירה את אותה אישה איתה ניהלתי שיחת חולין כשנפגשנו באקראי בקניון, אבל זה לא מה שהופך או מגדיר אותי כאדם מוגבל.

איך נדע מה גבול היכולת הגופנית שלנו? פשוט ננסה. ננסה לעשות פעילות פיזית מתונה - לצעוד עם חברה, בן/בת זוג, מוזיקה, לרקוד, כמה שמתאים לנו. לטייל עם המשפחה, כל מה שיעשה לנו טוב, בלי למתוח את הגבולות. גיליתי שכשאני שומעת מוזיקה, הכאבים הופכים עמומים, ואם אני מוסיפה קצת ריקודים - האדרנלין עולה ואני מרגישה הרבה יותר טוב. למען האמת, הרבה הרבה יותר טוב. מי היה מאמין שאני ארקוד זומבה ועוד אהנה מזה?

איך נדע מה גבול היכולת הנפשית שלנו? זהו שכאן באמת קיבלתי אפשרות לקחת לעצמי משהו נפלא. אפשרתי לעצמי לעשות משהו למען האחר ללא כל ציפייה ותמורה, ללא תנאי. אפשרתי לעצמי את הזמן להתנדב. אבל לא רק. הבנתי שהזכות לתת למישהו אחר היא עצומה, ויחד עם זאת, לאפשר למישהו אחר לתת לך זאת זכות גדולה לא פחות.

למדתי לבקש כשאני צריכה וליהנות מהקבלה. ליהנות מהמראה ומההרגשה שמציפה את הנותן כי אני יודעת איך זה מרגיש. זה נפלא. אז מצאתי את הזמן והמקום לתמוך במי שזקוק לי ובאותה המידה להיתמך ולהיעזר במי שיכול לעזור לי. התמורה אינה ניתנת להסבר במילים אבל רואים אותה בעיניים שלי, בניצוץ המיוחד הזה.

דבר נוסף שלמדתי הוא שבדיוק כמו שצריך לתחזק את הגוף, כך גם צריך לתחזק את הנפש. אני הולכת בקביעות לקבוצת התמיכה באגודה למלחמה בסרטן, בהנחיית מנחות מקצועיות שנותנות לי את הכלים להתמודדות האין סופית של חיי. אין ספק שאני אישה אחרת היום לעומת מי שהייתי כשהגעתי למפגש הראשון, אם זה בדרך ההתמודדויות שלי, התקשורת, ההבנה. אני אמנם לא ג.יפית, אבל אני אכן ממליצה בחום.

מישהו אמר פעם שהוא קיבל את הסרטן במתנה. התרעמתי כששמעתי אותו. "מתנה בוחרים לקבל או לא. מתנה מקבלים בהקשר שמח. איך סרטן מתקשר עם מתנה?" שאלתי. היום אני יודעת שלא קיבלתי את הסרטן במתנה אמנם, אבל כן לקחתי מתנות מתוך הסרטן. מתנות קטנות. את הכוח לקבל את מה שאין ואת מה שיש. לא נותר לי עוד לבקש. רק לומר תודה.

*****

מיכל מלמד כהן היא מאמנת אישית להתמודדות עם משברים ומנהלת קבוצת ״גמאני- גם אני חליתי בסרטן השד“.

לטורים קודמים - לחצו כאן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה