איך עושים משפחה

עוד חודש וחצי תגיע לפה משאית שתעמיס את הרהיטים והצעצועים והמיטות והלולים, ותיקח אותנו למסע של שנתיים. את המסע בדרך להיות משפחה כבר התחלנו

30/11/2010
אפרת בן נחום - נבו קבלו עדכונים מאפרת
  • RSS
» זאת ההליכה הזו עם העגלה שעושה לי בית

פעם היא אמרה לי, חברה אחת שהפציעה בחיי: "זה הסיפורים לפני השינה, המילים האלה שאומרים אותi רגע לפני שהעיניים נעצמות- לילה טוב, שינה מתוקה, חלומות פז... השירים ששרים בנסיעות ארוכות ברכב. אלה הריטואלים שעושים משפחה. בסוף אנחנו מתמכרים אליהם, לטקסים האלה. והם יישאו אתם תמיד ריח של בית. של געגוע".

יש ילדים ובית, אין משפחה

אותה חברה שהפציעה, יש לה שתי בנות והם כל שנה נוסעים או טסים לחודש מחוץ לבית. פעם לסין, פעם להודו. חתיכת טקסים יש להם אלה. ואני שומעת את סיפורי הגיבוש המשפחתיים שלהם וחושבת: בשביל טקסים גדולים צריך כיסים גדולים. שפחתכם הנאמנה, הטקס הגדול ביותר שלה הוא החתונה עם הבנק לשלושים השנים הבאות. טקס מסורתי שנערך פעם בחודש ועושה ריח של בית. הבית שקנינו ואנחנו עובדים עבורו.

בכל ערב, אחרי שהם שוכבים לישון, אני עוברת ומסדרת את הצעצועים: מחזירה את החיות לתיבה, מסדרת את הכלים במטבח הקטן, עורמת את הספרים במדף. רק בשביל שיוכלו לקום בבוקר ולבלגן שוב. יש לי אחות שאלרגית לסדר הזה. היא אוהבת לראות את הצעצועים של הילדה שלה פזורים בכל הבית. ככה היא מרגישה משפחה.

יום רודף יום רודף יום: לקום, לפזר, לעבוד, לאסוף, להכין, לשחק, לקלח, להקריא, להשכיב, לסדר  וליפול שדודה. כן לסדר את הצעצועים, לא לסדר אותם. אני אוספת רגע אחד של מחשבה בהירה שמצליחה לחלחל אליי למוח: יש לנו בית, יש לנו ילדים, אבל איפה המשפחה?

כבר חודש ככה

לפני חודש נפל הפור. החלטנו שאנחנו אומרים "כן" להצעה שקיבל האיש ועושים רילוקיישן לצפון. לשנתיים.

כבר חודש שאנחנו עולים לצפון פעם בשבועיים לסוף שבוע, ומחפשים לנו בית. מעמיסים את הקטנים אחרי קבלת שבת בגן. חמש דקות אחרי שהם מתיישבים בכיסאות הקטנים שלהם ברכב, עיניהם נעצמות והם חולמים חלומות מתוקים על עוגת יום הולדת ונרות. הפקקים בדרך מתחלפים אט אט  בנופים הרריים, והעצירה הבאה שלנו היא בחומוס של מוטי בצומת גומא. אחרי שהקטן יחסל את החומוס והגדול יעשה הצגה שהוא אוכל, נעבור דרך הגלידה, ומשם, לבושים בשוקו שוקו על חולצות לבנות, נמשיך עד לבית הלל, שם מחכה לנו חדר קטנטן שחברים טובים השאילו לנו עד שנמצא לנו בית.

יום שישי בלילה, האווירה הרומנטית של בית הלל מצליחה לחלחל גם אל הפינות הכי פולניות בלבי. אנחנו מלבישים את הגמדים בפיג’מות חמות, מוזגים דייסות לבקבוקים ומעמיסים על עגלות. הולכים לטייל ביישוב (ולרייר על בתים שלעולם לא יהיו שלנו). שתי עגלות. שני הורים. פנסים צהובים ושקט בחוץ. כבר חודש ככה.

זיכרון ילדות

הבית שבו גדלתי היה בבת ים. הוא גבל בחולות שנראו לי אז אינסופיים, והם היו הגבול בין בת ים לחולון (פעם אפילו התחבאו שם אסירים שברחו מהכלא. ככה לפחות סיפרו הילדים מהשכונה. טוב, איזה סיפורים רציתם שיספרו בבת ים?). זיכרונות ילדות הם כמו חתולי רחוב: הם מאמצים אותך ולא אתה בוחר בהם.

בתוך כל הפסיפס הזה של הזיכרונות מבת ים: ספת הקורדרוי החומה בסלון, רוני ורוית מקומה רביעית שגונבים לי את אוסף המדבקות, דורית היפה עם השיער החלק שרק אותה בוחרים כל הזמן במשחקים, סוזי ששואלת אותי: "זה ההורים שלך שרבים עכשיו, נכון?". בתוך כל החגיגה המוזיקלית הזו של תיבת הזכרונות, אני זוכרת את לילות שישי: אמא לבושה בשמלה יפה וארוכה, אבא עדיין רזה, עם זקן, הולכים בחולות האינסופיים עם ילדה קטנה בעגלה אדומה. חוצים את ים החולות הזה כדי להגיע לסבא וסבתא לארוחת שישי. ושקט בחוץ ויפה כל כך המקום הזה, שבין חולון לבת ים.

כשהוא שואל למה אני מתעקשת לטייל עם שתי עגלות בליל שישי, כשאפשר להשכיב אותם לישון ולגנוב בחצר עוד כמה רגעים מתוקים של שקט ומנוחה, אני מתקשה להסביר. זאת ההליכה הזו עם העגלה שעושה לי בית. אלה העגלות האלה שחוצות את החולות שעושות לי משפחה.

מסע של משפחה

שושי, חברת נשמה שלי, אומרת לי כל הזמן שאנחנו שומרים על הילדים שלנו ומעניקים להם את כל מה שאפשר, רק כדי שיהיה להם כוח ויכולת לעזוב יום אחד את הקן, לקחת אתם את המזוודה, ולפרוח אל אוויר העולם.

עוד חודש וחצי תגיע לפה משאית שתעמיס את הרהיטים והצעצועים והמיטות והלולים, ותיקח אותנו למסע של שנתיים. בדמיוני, פנטזתי איך בשנתיים האלה אנחנו עושים טיולים רגליים, אוספים איצטרובלים, משחקים בגינה ואוגרים זכרונות במזוודה. אבל, כבר חודש אני יודעת, שאת המסע בדרך להיות משפחה התחלנו כבר. לא צריך משאית בשביל זה. צריך רק שתי עגלות…

מתוך הבלוג של אפרת בן נחום-נבו

צילום: brighter than sunshine, פליקר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה