מירי רגב והכאפייה: האחר הוא לא אני

למה הכאפייה של ח''כ גטאס הרגיזה את חברת הכנסת מירי רגב? ומדוע טל שניידר גם שמה כאפייה על הצוואר בתמונת הפייסבוק שלה?

16/11/2014
טל שניידר קבלו עדכונים מטל
  • RSS

miri_regev_kafia1

בשבוע שעבר הסתובב בכנסת ח”כ באסל גטאס (בל”ד) כשהוא עונד כאפייה לכתפיו. האקט הזה, הוציא מח”כ מירי רגב (הליכוד) תגובה אגרסיבית, אחת מני רבות שלה. "מה הוא חושב לעצמו", היא כתבה בעמוד הפייסבוק שלה, "שיעלה לנאום על בימת הכנסת כשכאפיה לצווארו??? עד מתי ימשיכו חברי הכנסת הערביים לירוק לנו בפנים ולהסית נגד מדינת ישראל??? קראתי היום במליאה ליו”ר הכנסת וליועמ”ש לבחון אם הופעתו הפרובוקטבית של ח”כ גטאס חוקית או שזוהי עבירה חמורה על תקנון הכנסת. אני חושבת שבהופעתו העלובה ניסה גטאס לזרוק עוד קיסם וללבות את האש במדרון הסכסוך שגם ככה בוערת". (ריבוי סימני השאלה וטעויות אחרות – במקור, ט”ש)

יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין העמיד אותה מיידית במקום, בלי לתת לה שום פתח בעניין. "כמו שאנחנו באים עם כיפות הוא יכול לבוא עם כאפייה", הוא ענה לה.

רגב היא אולי הסממן הרעשני ביותר לסגנון החשוך, הסטריאוטיפי והבדלני של הימין בישראל. ערבוב מוחלט ומתסכל בין אי הסכמה אידיאולוגית ומאבק עקרוני לבין הפעלת כוחניות הרוב, הפצת תחושת עליונות וצורך יומיומי להשפיל, לשלול את הכבוד, להרגיז ולהעליב את כל מי שנקרה בדרכה. כל אמירה של ח"כ ערבי הינה פרובוקציה (ואין זה משנה כבר מה אמר), כל סממן חיצוני של נבחר ערבי מדליקה את השדים של רגב והופכת אותו לאיום (ולא משנה מה ענד באותו הבוקר).

אם נדמה שרגב צווחת ומתלהמת רק כדי לתפוס כותרת פה או שם, נדמה שזו תהיה הקלת ראש מצדי באישה, בתופעה ובציבור שאיתו היא מייצגת. אל תאמרו לי שהיא שם רק בשם עצמה, כי הרי חברי הליכוד מתמוגגים מן הדינמיקה הזו, מחככים ידיהם בהנאה.

לעמוד במליאת הכנסת ולצעוק ממקום מושבה על אדם, תרבותו ומנהגיו זה יותר עמוק מסתם מרדף כותרות רגעי. זו היא רגב, שמתוך עמה היא באה. היא מבטאת את הסנטימנט של ציבור רחב היקף, אנשים שרואים כאפייה וצורחים בפאניקה. אנשים שרואים ערבים ברחוב ומזהירים את הילדים. "האחר הוא לא אני" זו הכותרת של אנשים כמותה, שמחנכים דורות צעירים לפחד, להסתגר, להסתייג וחמור מכך – לאיים בשל אותם דמונים עצמיים – על האחר.

חוץ מאדלשטיין לא ניתן היה לשמוע מן הליכוד אמירות אחרות. במפלגה הזו, שפעם עוד ידעה לשתף פעולה עם אזרחי ישראל המוסלמים, קיים תהליך עצוב: אפס סובלנות, הדרה, התעלמות והשפלה של האחר. אצל הליכוד הנשים הן מיעוט, אין אתיופים, לדרוזים אין נציגים בכנסת ועל ערבים-מוסלמים אין בכלל מה לדבר. ככה נראית מפלגת שלטון המתיימרת לייצג את ה׳כל-ישראלי׳. מפחיד.

אגב, יש פעילי ליכוד מן הדור הצעיר מפתיעים ומסתייגים מן הקו הבדלני-רדוד הזה שמושמע היום בליכוד. הנה, עומר דוסטרי, ליכודניק פעיל, תומך בנתניהו כותב טורים בהארץ (ימני) מיהר למחות נגד הנציגות המופרכת והמרגיזה הזו של מפלגתו. "מירי רגב את בושה וחרפה למפלגת הליכוד. לחקור חבר כנסת ערבי על חבישת כאפיה ולהאשימו בהתססה? עוד התבטאות אומללה".

מיותר לציין: הכאפיות שימשו את מנהיגי הציבור היהודיים כבר לפני כמאה שנה ועד עצם היום הזה. חיים ויצמן ראש המשלחת הציונית לארץ ישראל חבש כאפייה בפגישתו עם האמיר פייסל ב 1918, ושניהם הצטלמו בתמונה המפורסמת ביותר לאותה נסיעה. חברתי אריאנה מלמד העלתה בקיר הפייסבוק שלה תמונות רבות נוספות: בן גוריון עם הכאפייה, חברי ארגון השומר עם כאפיות ותרבושים, יגאל אלון עם הכאפייה והג'יפ ועוד. Fast Forward לימינו, אפילו מנהיגי ציבור חרדים עוטים כאפייות בביקור בירדן רק לפני כמה שבועות.

טל שניידר בכאפייה. צילום: רן מלמד. עיבוד מחשב: עמיר שיבי

צפיתי בשידורי הכנסת ביום רביעי האחרון ולמען האמת, לא הופתעתי מן המהומה הריקנית שהקימה רגב סביב העניין. עם ההתרחשויות במדינת ישראל, הגזענות המשתולתת נגד ערבים, חשבתי שאם גטאס עולה לפודיום ואף אחד לא צורח עליו מרצפת המליאה – תהיה זו ההפתעה.

אבל משהו קטן זז. אני לא אעסוק בבריונות מקלדת. גם אין לי כאפייה בבית. אבל התחשק לי לרגע לשוות לעצמי את המראה הכללי של בני הדור של סבא וסבתא שלי ברוך ופנינה בית-אור ז”ל, כפי שהם הסתובבו כאן בישראל בימי השומר וגדוד העבודה. רצתי למדף פורים של הילדים, הזזתי הצדה את תחפושת מיקי מאוס, אלאדין ושאר אבזירי הנסיכות ולא מצאתי כאפייה. אז ביקשתי מהחברים ברשת שיגישו לי סיוע דיגיטלי. את התמונה צילם (לפני כמה שבועות) רן מלמד, את העיבוד הדיגיטלי עשה עמיר שיבי ותוך כמה דקות ענדתי את המחאה.

זו תמונת הפרופיל שלי בינתיים. עם כאפייה. לא כי אני חלק מן הלאום הערבי ובטח שאיני בדרך לשם. אני גם לא חלק מן המחאה הפלסטינית הלאומית, אבל פשוט נמאס לי, נמאס לי מן השיח האלים, רדוד ומטופש שמתנהל במרחב הציבורי שלנו. אין לי כוח משיכה, דחיפה או הנהגה כלשהו אבל אם מישהו שם שומע בחוץ, מצידי שישימו כולם כאפיות סביב הצוואר. לא כי אנחנו חלק מבל"ד, או חד"ש, או רע"ם-תע"ל. רק כי נמאס מהחוצפה והשנאה. במקום הפחדות צריך פה סולידריות. במקום אלימות מילולית, מתינות ואבזירי אופנה.

>> את הפוסטים של טל שניידר ניתן לקרוא גם בפלוג, הבלוג הפוליטי

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה