בייבי בום: מתברר שלידה זה עסק של גברים

בעונה החדשה של "בייבי בום" שוב נראה צוות רפואי שמורכב בעיקר מגברים ומונהג על ידי פרופ' יוגב הסמכותי. אבל איפה המיילדות, שעושות את העבודה הקשה באמת?

03/11/2014
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • בדואר
  • RSS

נפתח באנקדוטה: לפני קצת פחות משנה, באחד מחדרי הלידה בב"ח בלינסון, הבת שלי התחילה להיות. לא ידעתי שעד לפני מספר שבועות צולם בחדרים האלה ממש ריאליטי שעומד להיות מדובר מאוד, עד שבמחלקת היולדות, כשאיילת בת כמעט שבוע, נכנסה דוברת בית החולים ושאלה אם אני מוכנה שבתי תככב בפרומו לתכנית חדשה. היות שאני יודעת ש"היא תהיה רק כמה דקות בידיים של מישהו אחר ותחזור אלייך" יכול להיות קצת יותר, סרבתי - וכך העולם, או לפחות צופי ערוץ 10, פספסו הזדמנות לראות את התינוקת הכי מתוקה בהיסטוריה בכל פעם שמבקשים מהם לצפות ב"בייבי בום". לפעמים אני מתחרטת, במיוחד בגלל האפקט האירוני שיכול היה להיות כאן - איך זה שדווקא תינוקת של אמא יחידנית, תרים לתכנית אשר מקדשת את התבנית המוכרת של אבא-אמא-תינוק, ולא נותנת כמעט מקום לשום דבר אחר.

בעונה הקודמת של "בייבי בום", מוצפת הורמוני לידה (הממ, בעצם יש מצב שהם עוד לא עברו), חיכיתי לראות מסגרת אחרת של לידה מאשר הזוגית הרגילה - ולא קיבלתי את מבוקשי. הכל היה אותו שטנץ. בעונה הזו, מבטיחים לנו, יהיה סוף סוף זוג של לסביות - נצטרך להחליט בעצמנו אם זה מספיק, אם אין מקום גם להומואים עם רוווקה, עם פונדקאית, או לאישה שמגיעה לחדר הלידה שלה, כמוני, עם אמא, אחים, חברות טובות, אבל בלי בעל. כן, יש גם נשים כאלה, ובמידה מסויימת הלידות שלנו הן הכי מרגשות. אבל זו לא תחרות וגם אם בחרתי אחרת - אני מבינה ומקבלת שזוגיות היא עדיין הפורמט השולט. השאלה היא האם הדרך בה גברים הוצגו עד כה ב"בבייבי בום", כמרכזיים לא פחות מהאישה בסיפור - היא נכונה לאור התהליך הכל כך מורכב ואישי של לידה. ראינו בעונה הראשונה יותר מדי גברים מתלוננים, עוקצים, מספרים בדיחות סרות טעם  וכמה דתיים שלא נתנו יד לאישה שלהם כי הרבי אוסר. בעיני, גבר בלידה צריך לדעת את מקומו, לדבר על עצמו כמה שפחות, לעזור, ללטף (גם אם הדת הרעה אומרת שלא) ולנסות להבין שהוא לעולם לא יבין. דווקא הפרק הראשון ששודר אמש, שהתרכז ביחסי אמהות ובנות, שפך אור על יחסים הרבה יותר מעניינים וחשובים בהקשר של לידה.

yogev311

אבל לפני שאדיר את כל הגברים מהלידות ואכריז עליהם כניצבים, אתלונן על מי שהיו ניצבות במקומם בתכנית הזו. האחיות, הפקידות, המיילדות - אותן נשים שבפרק טיפוסי של "בייבי בום" רואים מסתובבות בין השוטים, זורקות חצאי מילים זו לזו, מרכלות על מי עשתה אפידורל ומי נכנסה לחדר 10 - ולא הרבה יותר מזה. אלה הנשים הכי חשובות עבור יולדת, אבל בפרק של אמש, לקחו 40 דקות תמימות עד שאחת מהן קיבלה שם ודיברה ישירות למצלמה. הריונית שמעולם לא ילדה וצופה ב"בייבי בום", ודאי תצפה להגיע לחדר הלידה ולהיות מוקפת ברופאים עם דיפלומות חשובות, אבל בפועל זה רחוק מהמציאות. מי שבאמת מנהלת את העניינים היא המיילדת. אותה מלאך ללא כנפיים אבל עם רגליים חזקות ונערצות, כי היא לעולם לא יושבת. היא זו שמתרוצצת בין חדר לחדר, מחזיקה לך את הרגליים, מנגבת את הזיעה מהמצח שלך ובאמת נמצאת שם ברגע הכל כך מחריד ונפלא הזה כשמישהו מנסה לצאת ממך. כולי תקווה שהמיילדת הנפלאה שלי, ג'סיקה, תקבל את היום שלה מול המצלמות ב"בייבי בום", אבל מצד שני  לא אתפלא אם היא עסוקה מכדי להיות טאלנט. 

במקומן, העונה הזו העלתה לדרגת טאלנט ראשי את מנהל המחלקה, פרופ' יוגב, שמככב בפרומואים וגם בתמונת יחסי הציבור כשהוא מציץ לתוך רגליה של אישה אלמונית. המסר עובר: היולדת איננה חשובה, אין צורך שנראה יותר מאשר את מפתח הרגליים שלה. פרופ' יוגב, שמגיע לייעץ, להתלבט על ניתוח או לידה, לספר על הסיכונים של אפידורל, ולתת נשיקה אבהית לאחת הרופאות הצעירות במחלקה (האם אנחנו בטוחות שהיא רצתה בה?)- הוא הגיבור. אפשר להבין את הבחירה ביוגב - הוא דובי חביב ואנושי, וורבלי, חכם ונעים מול המצלמה. אבל הוא לא יודע מה זה ציר. הוא לעולם לא ידע.

זה מקומם: עד שיש  מקום אחד שנשלט על ידי נשים, מקום בו אנחנו עובדות יחד, מזיעות על מפעל החיים, מבינות זו את זו גם בלי להגיד מילה - דוחפים לנו לשם גבר שיסגביר לנו עד כמה לידה היא חוויה מדהימה. ההדרה הזו של מיילדות היא שוביניסטית לא פחות משהיא מעמדית - היוצרים כנראה באמת מאמינים שנשים צריכות לראות גבר בפרונט כדי להאמין שהעסק רציני. מאכזב שהצורך שלהם להאכיל אותנו בכפית במסרים מיושנים לא שונה מכל תבנית ריאליטי אחרת. כך, כשמגיע זוג אשכנזי המוזיקה תמיד תהיה נוגה ורצינית, אבל כשזוג מזרחים מתייצב בחדר הלידה - הנעימה הופכת לעולצת ומגוכחת, כי היי, הם גם עובדים בזבל, המצחיקולים. וגם הצהוב לא חסר: בהמשך העונה מבטיחים לנו סיפורים קורעי לב, כולל זוג הורים ששכל את בנם הקודם ומגיע ללדת שוב. האם באמת צריך את הציניות הזו כדי לספר סיפור? האם סף הריגוש שלנו כל כך קהה? 

שלי לא. אני עדיין מתרגשת בכל פעם שתינוק מגיח לעולם בסוף פרק של "בייבי בום" - הרגע הכי צפוי אבל הכי מפתיע.  ולכן כנראה, למרות הציניות והמניפולציות - אמשיך לצפות. בניגוד לרבים מחבריי, אני לא חושבת שזה מציצני ודוחה כשאישה בוחרת לחשוף את הכאב שלה. זהו כאב שצריך שייראה ויישמע, שיעזור לנשים בהריון להתמודד עם הפחד, שיזכיר למי שילדו כבר איזה דבר מדהים עשינו. "אינטימי מדי" זה לפחדנים, אני רוצה את האינטימיות הזו ואת כל הדרמה שמגיעה איתה. אבל אני רוצה את זה עם פחות שוביניזם וגזענות. האם אני מבקשת יותר מדי?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה