הרצח ברמלה: נשים ערביות בתחתית היררכיית המוות

ביסאן אבו גאנם הייתה אישה ערבייה, ולכן מותה ימוקם בתחתית, נדפדף על הידיעה ונמשיך הלאה בחיינו - עד לרצח הבא, שלא יפתיע איש

27/10/2014
רותם אלוני דוידוב קבלו עדכונים מרותם
  • RSS
» ביסאן אבו גאנם ז"ל

"רצח על כבוד המשפחה" מכבסת מילים המבנה מציאות, איך בארבע מילים אפשר לומר כל כך הרבה על רצח וגם למקם אותו בהיררכיית המוות החשובה כל כך בישראל.

ארבעת מילים אלה אומרות לנו כי ביסאן אבו גאנם, הקורבן היא אישה, ערביה, וכי מותה ימוקם בתחתית היררכיית המוות הישראלית, וכך אפשר לדפדף על הידיעה ולהמשיך הלאה בחיינו, לא צריך להתעכב על אותה אישה ערבייה שנרצחה, לא צריך לבצע חקירה מקיפה, למצוא את רוצחיה ולהעמיד אותם לדין, ולא באמת צריך למנוע את הרצח הבא, כי גם בו הקורבן תהיה אישה ערבייה.

ובמציאות כזו אין זה מפתיע שעשר נשים מאותה משפחה נרצחו, ואף לא אחד ממקרי הרצח פוענח ומישהו מרצה בגינו מאסר, אין זה מפתיע שהדיווח אודות הרצח פינה את מקומו מכותרות החדשות במהירות הבזק ולא יהיה זה מפתיע כאשר האישה הבאה תרצח.

הביטוי "רצח על כבוד המשפחה" הוא ביטוי מבלבל, המילה "כבוד" היא מילה מתעתעת, בחברה הישראלית כבוד הוא דבר חשוב, חשוב לעיתים יותר מהחיים עצמם, על כבוד יוצאים למלחמות, על כבוד מתעמתים עם מדינות, ועל כבוד מבססים מדיניות, כי הרי השאלה החשובה ביותר היא השאלה למי יש יותר כבוד?

ואחרי שרמסנו את עיקר כבודם של ערביי ישראל, כל מה שהשארנו להם זה את כבוד המשפחה, ואנחנו מוכנים כחברה לקבל שאת המחיר על הכבוד הזה תשלמנה הנשים, כי הרי הנשים נושאות בגופן את כבודה של משפחתן, ברצותן ישמרו על הכבוד וברצותן יפגעו בו, את המוות והרצח שלהן אנחנו יכולים להכיל.

ואולי בעצם אנחנו יכולים להכיל את המוות של כל הנשים הנרצחות בידי משפחתן יהודיות וערביות כאחת, שכן מספר הנשים שנרצחו בשנה האחרונה על ידי משפחתן ובני זוגן אדיר ועדיין הרצח הבא הוא רק שאלה של זמן.

אנחנו מזדעזעים מהמוות המיותר והבלתי נתפס, אך לא מערערים על תפיסת העולם המביאה  למוות זה שוב ושוב, תפיסת העולם הרואה בנשים רכוש הנושא בגופו ובגוף ילדיו את כבודה של המשפחה, וכשאישה פוגעת בכבוד המשפחה ובכבוד בעלה, צריכה היא לשלם על כך בחייה ולעיתים גם בחיי ילדיה.

אבל המפתיע מכל היא העובדה שגם הנשים הערביות, אלה שקרובות משפחתן נרצחות, משתפות עם העיוות הזה פעולה, כשהן מסבירות לכלי התקשורת כי הקורבן האחרון לא נרצחה בגלל שפגעה בכבוד המשפחה, הפעם היא נרצחה בגלל שרצתה לרכוש השכלה, רצתה יותר חופש לעצמה ולנשים שכמותה. ובכך הן מבקשות מאיתנו לכאוב את המוות הזה, כי הנרצחת רצתה להיות כמונו, ואנחנו צריכות להזדהות איתה ועם מותה.

והטרגדיה היא שבמחיר הניסיון לייצר אצלנו הזדהות, במחיר הרצון להניע אותנו לפעול, הן עצמן מכשירות את הרצח על כבוד המשפחה הבא, ומרחיקות אותנו עוד קצת מהיכולת להבין שרצח הוא רצח, בין אם הוא נעשה לגבר או לאישה, יהודי או יהודיה, ערבי או ערביה, ובין אם הרוצח הוא בן משפחה, או אדם זר, וכי הזכות לחיים חשובה לא פחות מהזכות לכבוד, ואפילו יותר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה