אפשר למצוא פתרונות יצירתיים להפרעות קשב וריכוז

תוכניתה של שרון כידון עסקה בתעשיית האבחונים הפרוצה ובאזלת היד של בתי הספר ביחס לילדים עם קשיים. עם קצת מאמץ וחשיבה מתקדמת, משרד החינוך יכול להציע חוויית חינוך אחרת

22/10/2014
גלית דיאמנט קבלו עדכונים מגלית
  • RSS

השבוע שודרה תוכניתה של שרון כידון בערוץ 2 "אבחונים בהפרעה", על תעשיית האבחונים בישראל. כידון יצרה מסמך חשוב שמסקנותיו מעוררות דאגה. הראשונה עוסקת בענף הפרוץ של תעשיית האבחונים הדידקטיים ובקלות הבלתי נסבלת של מתן ההקלות, בין אם ילדך צריך ובין אם לאו, ובתנאי שתשלם 1200 שקלים וצפונה, עדיף במזומן. תופעה זו, לא רק שפוגעת בתדמית התלמידים אשר באמת זקוקים להקלות ולהתאמות, אלא אף מעצימה את הפערים ההולכים וגדלים בין המרכז לפריפריה. ההסבר פשוט: ילד להורים עם כסף יוכל לעבור אבחון, לקבל הקלות, להצליח במבחנים ולהתקדם. ילד שלא שפר עליו המזל, יוותר מאחור.

המסקנה השנייה עוסקת באזלת היד של משרד החינוך, שאינו מכשיר מורים במיומנויות בסיסיות לסיוע לתלמידים עם לקויות למידה, לא לוקח אחריות על תחום האבחונים וההוראה המתקנת, זורק על ההורים את עבודת המעקב אחר מילוי המלצות האבחון וחמור מכל – לא השכיל לקרוא את המפה ולמצוא פורמט עדכני יותר מהוראה פרונטלית של מורה אחד מול ארבעים תלמידים שיושבים בטורים ושורות. שיטת הוראה מיושנת זו, לא רק שאינה מתאימה לילדים עם קשיי קשב וריכוז, אלא אף לא מתאימה יותר לכלל דור הילדים של שנת 2014.

הפרעות קשב. צילום: מתוך התוכנית "אבחונים בהפרעה", ערוץ 2

הבעיות הקשות שעולות מתוך המסמך פתירות מאוד בעיני. נתחיל מרגולציה ברורה ופיקוח על המאבחנים. מדובר בתהליך שנמצא כבר בשלבי קריאה שנייה ושלישית בכנסת. עוד רבה הדרך למימושו בפועל, אבל כמה טוב שכבר נמצא בשלבי התהוות. הפתרון השני הוא העברת נושא האבחון לבעל מקצוע בתוך בית הספר. לא מורה ולא יועצת. גורם מקצועי, מיומן ואובייקטיבי, שזה יהיה תפקידו המוגדר בביה"ס. אותו אדם יעסוק הן בעריכת אבחונים (בעלות מסובסדת) וקביעת הקלות, והן במעקב אחר מתן ההקלות הרלוונטיות לכל ילד על ידי הצוות החינוכי. הפיקוח, שידאג ליישום הרגולציה יחד עם מעקב והעמקת הידע אצל המאבחנים, יהיה אמון גם על הכשרת צוות ההוראה בבית הספר בכלים הנדרשים להתמודדות עם ילדים עם לקויות למידה וקשיי קשב למיניהם.

הפתרון הנוסף, המורכב יותר, הוא החלטה אסטרטגית אמיצה של משרד החינוך לקרוא תגר על שיטות ההוראה הקונבנציונליות. להשקיע זמן ומשאבים ליצירת סביבות למידה חדשניות, מותאמות למאה ה21. סביבות פיסיות וסביבות אנושיות מכוונות לפרט, שמיטיבות עם דור שלובש מידת נעליים שונה מהמידה שלי או של הוריי. סיפור יקר? ברור. סיפור של סדרי עדיפויות? לגמרי.

לא המצאתי את הגלגל. לא מעט מהנושאים שציינתי מיושמים בבית הספר (הפרטי והיקר עד דמעות) בו בחרתי לחנך את ילדיי. שם היתה לי כתובת של אשת מקצוע, מרכזת תחום לקויות למידה, שידעה בדיוק מה הקשיים של ילדיי, מהן ההקלות שמגיעות להם ודאגה שהמורים המקצועיים ידעו ויישמו אף הם. שם לא פחדו להסתכל בעיניים פקוחות לרווחה על כל מה שהכירו וידעו ולהבין שחלק גדול כבר לא מתאים. שם לא פחדו לנסוע רחוק ולראות מה עושים היום במסגרות חינוך בעולם, לאמץ את מה שנכון ולהתאים באופן מדוייק יותר למה שנכון לישראל. שם הבינו שיש הרבה יותר דרכים מדרך אחת. ועכשיו, נדרש לגייס את מיטב המוחות ליצירת פורמט דומה בבתי ספר ציבוריים, שיהיה פתוח ושווה הזדמנויות לכל ילדי ישראל באשר הם.

בשולי הדברים, אם נחזור לתוכנית, הייתי שמחה אילו מכלול הנושאים היו נחלקים לשתי תוכניות נפרדות. עומס המידע בו, חשוב ככל שיהיה, הוא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת, גורם לתחושת מוסחות ומעודד הפרעת קשב כשלעצמו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה