המוות אינו מחוסר עבודה

במרכז הסרט "מיתה טובה" נמצא הנושא הטעון של המתת חסד - אבל הדמעות שתבכו בו יהיו של צחוק לא פחות משל בכי. חנוך לוין היה מרוצה מהתוצאה

07/10/2014
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

הרבה דברים אפשר לכתוב על סרטם המשותף של טל גרניט ושרון מימון "מיתה טובה" . בין השאר שזה סרט שצוחקים בו ובוכים בו ושוב צוחקים ושוב בוכים. מזמן לא צחקתי ובכיתי כל כך הרבה בו זמנית ואני נחשבת למבקרת קשוחה יחסית בכל מה שנוגע לרגש מול המסך. נדמה שגרניט ומימון כמו בחיים ובלי לנסות להתחנף אליהם, הצליחו ליצור סרט שמצליח לפצח קוד רגשי באנושות ולגעת בכולם.

מיתה טובה עוסק בראש ובראשונה בקו הגבול, שם בסוף, בשיבה שלפעמים לא כל כך טובה והמערכות מתפרקות ולא יעזרו המנגנונים הטובים והכוונות הטובות, לא בתי החולים והתרופות ואפילו לא האנשים שאוהבים. האדם רוצה למות.

לשאלת המוות מרצון יש פילוסופיה הלכתית שלמה. בקצרה - להלכה אסור לקצר את התיקון של הנשמה בעולם ולהתאבד. היחס המורכב הזה והטיפול בייאוש הם מרתקים. אבל בניגוד ל"גט" שיצא במקביל אליו, הסרט לא מתעמת עם ההלכה בשום אופן אלא דן במציאות הסיפורית הפשוטה וככזה הוא אינו מעורר פולמוס הלכתי בכל מה שקשור לסוגיית המתת החסד- שנחשבת בישראל ללא חוקית. המיתה  שבסרט הופכת להיות המתת חסד עצמית בצלילות מלאה ומתוך חופש הבחירה של האדם ואפילו מעוררת סימפטיה.

הנושא הזה של גסיסה איטית שלעיתים אף מהולה בייסורים קשים מאוד, הוא נושא מאוד גדול לטיפול קולנועי. במציאות השגרתית אנחנו נפגשים עם אנשים מבוגרים שחווים את אותו משבר - מעצמאות לתלות - גסיסה ומוות ולעיתים עדיף לנו להסיר מהם מבט. לברוח ולא להתמודד עם המציאות של אנשים אהובים בדרך אל הקץ. אני עצמי סעדתי בביתי השוקק ילדים סב חולה בארבעת שנות הגסיסה שלו. המשפחה המורחבת תמהה - העדיפה לקבור אותו בבית אבות סיעודי (שכמוהו נפגוש גם באחת האפיזודות בסרט) ואנחנו העדפנו להתייחס לחיים שעוד נותרו בו ולהפגיש אותו מידי יום ביומו במגע עם אוהביו. בסוף כמו כל הסופים הוא מת. בלי המתת חסד. כלומר החיים נגמרים בשעה שכוון מלמעלה השעון הביולוגי שלנו. השאלה לא אם מתים. אלא איך מתים.

"מיתה טובה" מעניק לנו רגעי חסד להתבונן לזקנים סביבנו בעיניים. מדובר באנשים חיים ובעלי מהווים ומחשבות אשר באמצעותם (בדומה לחיים) אנו פוגשים את כל היוצרות של המוות. הסרט במובנים רבים מפגיש אותנו עם הפחדים הקטנים והגדולים של הזקנה. וגם עם הזוגיות. כן האדם הקרוב ביותר לאדם הראשון זו חוה (והסימבוליקה הזו תכף תקבל חיים-ומשמעות בעלילת הסרט). האישה שמפתה את האדם לאכול מעץ הדעת בסרטם של מימון וגרניט מחזיקה את מפתחות המוות ותעשה הכל כדי שבעלה ימות ויגאל מייסוריו. הרגע הזה יהיה אל חזור לא רק למת אלא לכל חבורת הישועה. היא תפתח את הקונפליקט הזה לקונפליקט זוגי שנפגוש שוב ושוב במתים המזדמנים והמרכזים.

אחרי שיאנה (עליזה רוזן) מחפשת שוב ושוב פתרון סופי לבעלה מקס (שמואל וולף) היא מנסה לרתום לעניין את יחזקאל (זאב רווח) ואת לבנה אישתו (לבנה פינקלשטיין) כשלבסוף למרות מורת רוחה של לבנה יחזקאל נרתם ויחד הם מאתרים בטעות את ד"ר דניאל (אילן דר) וטרינר במקצועו שרותם לעניין את המאהב שלו רפי סגל (רפי טבור).

עד כאן האקספוזיציה שאי אפשר להתעלם ממנה: ראשית, בגלל רשימת השחקנים המפוארת ושנית, בגלל רצף השמות הסימבולים. יאנה - מבקשת רחמים, מקס - שם של כלב ("כל כלב בא יומו"), לבנה - חסרה מהשמש ומנסה לשמור על "לובן" העניינים, יחזקאל- גבריאל- בכח האל, דניאל- דין האל ורפי-קיצור של רפאל- רפא-אל- שלושת מלאכי עליון.

החבורה מתלכדת ויחזקאל (תפקיד חייו של זאב רווח עליו זכה בפרס אופיר) מתכנן ואף מרכיב מכונה להמתת חסד כשמקס יהיה המומת הראשון שאמנם ייפרד מייסוריו אבל אלו יהדהדו מהדלת האחורית כייסורי מצפון.

a2

מה שקורה מכאן והלאה עולה על כל דמיון. החבורה הזו נעה ממשברים לנסיקה, מחשבון נפש, לניצחון, משמחה לכפרה. והכי חשוב הם מראים לנו שאת הזקנים אי אפשר לקבור בבתי אבות. אין תחנה אמתית לפני בית הקברות - זה הכל סטטוסים חברתיים עלובים. לנשמה אין גיל והיא שם בועטת גם בגיל שיבה גם בשנות ה70,80,90 ואפילו ה100 כולנו בפנים סוערים כילדים.

במהלך העלילה נשזרים רגעים טרגיים כקומיים והסרט כאילו מחפש את התשובה של א-לוהים. לכן הרגעים האלו לא מתריסים. אפילו כשיחזקאל מתקשר לזלדה ואומר לה שזה א-לוהים מדבר- זה מגיע מהמקום של התקווה. של השיטוט והחיפוש במרחבי התהייה אחרי הישות האינסופית, ברואיה ומפרשיה.

מלאכי המוות האלו יכלו להמשיך להסתתר, להתעמת ולהיכנע כל עוד פנו אליהם בעקבות "מקס" קשישים מבחוץ המבקשים חסד. כשזה מגיע ופולש שוב לחבורה הכל מתפרק.

השיא (ובלי ספוילרים, פשוט רוצו לראות) הוא האמפטיה שהם חשים זה לזה בעקבות מחלתה המתפתחת של לבנה שיוצרת אצלה מצבי סנליות מביכים. כדי לגרום לה תחושת הזדהות כולם מחכים לה בערום כמעט מלא בביתן הגינה. נשמע מטורף? אז זהו שלא. לגמרי סקסי. כן, נו די. צאו מהסטיגמות גם לזקנים וזקנות (בעיקר להן) יש את זה. או במילים אחרות "הך, הך, הך חוצבים מנהרה בדרך אל" המוות. הסצנה הזו מאוד בראשיתית וסימבולית - בגן הירק בערום מלא - רגע לפני הגרוש מהעולם הזה.

איך הסרט מצליח להיחלץ ממדרון הפאתטיות? זו אמנות ותעלומה בו זמנית. באחת הסצנות כשהדמויות שרות (כן, כן, מזמרות בעברית יפה) חשבתי שיקרה לי מה שהרבה פעמים קורה לי כשדרמה ריאליסטית נשברת בקדושת הז'אנר שלה, חשבתי שאטמון את ראשי בין ברכיי ואמלמל : "אוי לא" מחכה שזה יעבור. אבל הסצנה עוברת נפלא. וכמוה גם סצנת הערום.

לסיום, אם ננסה להגדיר את הז'אנר של הסרט הרי הוא מתכתב עם הז'אנר שהיטיבו לשלוט בו בכירי המחזאים והקומידיאנים הישראלים - ניסים אלוני וחנוך לוין, הז'אנר הטרגי-קומי או כמו שהגדיר זאת באמצעות הקומדיה הישראלית מחדש חוקר התיאטרון ד"ר חיים נגיד, הז'אנר "הרציני-מצחיק". בעיני זהו צעד ענק שהז'אנר הזה נודד מהתיאטרון ומחלחל לקולנוע ו"מיתה טובה" מוכיח שזה לגמרי אפשרי. וזה גם מתחבר נפלא למה שכותב חנוך לוין ז"ל: "כמו הרגע ההוא אז בקומדיה, לפני עשרים שנה, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, ואנחנו ישבנו בחושך שממול. ושלושה אנשים מסכנים עמדו על הקרשים למעלה עם קרטון וסמרטוטים, וטחנו לנו שם משך שעתיים ארוכות את החיים שלנו, כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים". (סוחרי הגומי ואחרים).

מבחן מרלנה - עובר + + סרט שבזכות הנשים הגיבורות לא תפסיקו להתרגש בו.

 >> מה זה בכלל מבחן מרלנה? טוב ששאלתם. הכנסו לקרוא

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה