פרסי אופיר אמש: הנשים שולטות

המנצחות הגדולות רונית אלקבץ וטליה לביא, הביאו המון כבוד לנשים השנה, אז למה הייתה תחושה שהטקס עצמו מתעלם מההישגים של נשים בקולנוע? מרלין ויניג הייתה שם, בשנה הבאה היא תסתפק בצפייה בטלוויזיה

22/09/2014
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

נתחיל עם זה שכל מקבלי פרס אופיר השנה ראויים. האקדמיה היטיבה לבחור ובמיוחד חימם את הלב הנשי זכייתה של הבמאית המוכשרת טליה לביא בפרס הבימוי. זה לא פשוט להיות במאית אישה ולפלס את דרכך בתעשייה שהדופק המרכזי שבה גברי. לביא הרוויחה את הפרס ביושר אחרי שהספיקה להוכיח לכולם שלסרטה הארוך הראשון (!) הגיעו למעלה מ400,000 צופים.

על סרטה "אפס ביחסי אנוש" כתבתי בהרחבה. ואת דאנה איבגי זוכת שחקנית השנה הכתרתי בסיכום שנת תשע"ד כשחקנית השנה שלי. כך שהאקדמיה בכל הקטגוריות היטיבה לבחור וזה כולל גם את סרטם של רונית ושלומי אלקבץ "גט" שיישלח לאוסקר האמריקאי.

אז מה בכל זאת צרם לי בטקס חלוקת הפרסים המוצדקים הזה? התשובה קצרה. הטקס.

tekescAR

בעוד אנחנו מתהדרים בשנת שיא לנשים בקולנוע הישראלי כשעוד ועוד קולנועניות מוכשרות (ביניהן מלבד רונית אלקבץ וטליה לביא גם מיה דרייפוס, לי גילת, טלי שלום עזר, ועוד ועד) משחררות פיצ'רים לאוויר העולם, פסטיבל הנשים ברחובות נסגר ואין ביטוי הולם לפריצת הדרך שהושגה. טקס הענקת פרסי אופיר בחזית הזו דומם ובוחר לשמור על נימה מעונבת.

אנחנו באשדוד. לכאורה, רצון טוב והבעת סולידריות עם תושבי הדרום. והטקס? ניסיון בלתי מוצהר לחקות את הוליווד. יכול להיות שליושבים בבית מול המסך הקטן היו פוקוסים על הפנים של גיבורי הערב, אבל ליושבים באולם זה היה טקס באנלי וחסר מעוף. הגינונים המנומסים וההנחיה המבוימת היו לא אותנטיים בלשון המעטה. מה זה? הלו, אנחנו כאן קולנוע ישראלי, שכחתם? טקס ללא ספונטניות משול לצנונית לא בעונה. הטקס דיבר בעיקר לצופים בבית והתעלם מהקהל. שום פניה ישירה אליו לא נעשתה, שום שאלה שחיפשה משיב למרות שבקהל ישבו אנשים לא פחות מעניינים ממגיש הטקס עצמו.

בתוך כל הממלכתיות נשבה רוח הממסד הפוליטי. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני חושבת שצריך לחלק פרסי אופיר במסיבת חוף או בווילה בגליל גם לא דמיינתי אוהלים במדבר עם נוף של גמלים אבל כמי ששנים מחכה שפרס אופיר יהיה ביום נח ובמקום נח כדי להכיר את טיבו של הטקס מקרוב, כמי שהטקס מבחוץ נראה לה זוהר ונוצץ, ישבתי כמו ילדה קטנה והתאכזבתי.

שתי ירושלמיות חברות מגיל 16 שרופות על קולנוע וחיות קצת בסרט מצאו את עצמן נוסעות לטקס חלוקת פרסי הקולנוע הישראלי. בדרך הן לא הפסיקו לדבר על הסרטים שמעומדים בקטגוריות השונות. הן קצת רבו וקצת צחקו. אחת לבשה כובע מצחיק כזה כי שהיא לובשת כשהיא לא רוצה שיזהו אותה. השנייה הניחה לרעמה שלה להתפזר אל מול החלון הפתוח. הן הגיעו לטקס מתוך אהבה גדולה לקולנוע והנחיתה הייתה כואבת.

הכל ביזנס שואו. אפילו הבירוקרטיה בכניסה. אפשר להיכנס לאולם רק בפרסומות. אה, אה.

ובפנים? עדיף היה כבר להשתעשע בחוץ. מה אי אפשר היה לעשות את הטקס החשוב הזה יותר מפתיע או מרענן?

מקבלי הפרסים עצמם היו מרוגשים. חלקם הגיעו מוכנים חלקם עשו את זה קצר. אבל גם אופן הצגתם היה קצר. כמו שמקובל בטקסים יבשים. מישהו התאמץ על שנינויות המגישים. לפעמים זה עבד יותר. לפעמים פחות. לרוב פחות.

ואז הגיע יהודה ברקן מקבל פרס מפעל החיים. הוא עמד פשוט וכנה וניפץ את הבועה הזו כשאמר: "כואב לי". "כואב לי לראות איך הייתי צעיר ויפה ואיך אני היום". הוא הודה למי שצריך, לקדוש ברוך הוא ולמנחם גולן. רגע, הוא שכח את השרה? ומה עם המכבדים למיניהם? לא. הוא בחר להיות אמיתי ולא התחנף.

אחרי עוד כמה פרסים הבליח בועז שרעבי ובקול הזמיר שלו שר את  "תני לי יד". בהמשך זאב רווח מקבל את פרס השחקן על כיכובו בסרט "מיתה טובה"- מעמד מרגש לשחקן מרגש. מבחינתי דור העבר היו מסמר האירוע. הערב נגמר. הייתי בעבר בטקסים ואפילו הענקתי פרס באחד. טקס כזה לא מעניין שכולו בנוי על רושם לא מותיר רושם.

כדי להבין עד כמה אני שונאת טקסים שלא משקפים כלום חוץ מהרגש הקטן-גדול שמביאים איתם הזוכים, צריך לחזור איתי אחורה לפני כמה שנים כשהספר שלי אך יצא והזמנתי לאירוע "עשור לחוק הקולנוע" בכנסת. אני כבר לא זוכרת מה זה היה, אני רק זוכרת שברגע מסוים של ייאוש, רשמתי על פתק "זה לא מייצג אותי" קמתי ככה חצופה ואנונימית, חציתי את הקהל ועליתי על הבמה בלי שהוזמנתי. התפרצתי ישר למגישת הטקס ונתתי לה בשידור חי שלא צולם את הפתק ביד. יושבי השורה הראשונה התרעמו עלי "תרדי מיד", "איך את מעיזה" "ואיזו חוצפה". ירדתי מיד, העזתי בקלות והטקס עצמו היה חוצפה.

שנה הבאה אסתפק באשליה של המסך הקטן. לפעמים האשליה חזקה יותר מהמציאות. אה ועוד מסר לאומה, נשים זו הייתה השנה שלכן, שלנו! גם אם זה לא קיבל ביטוי משמעותי בטקס הממלכתי. הנה זה מקבל ביטוי בסלונה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה