ללמוד לא להיפגע

שיחת טלפון סוערת במיוחד גרמה למיכל מלמד כהן להיזכר בתקופת הטיפולים. במקום לשקוע לזכרונות מדכאים היא החליטה לסלוח על הכול

18/09/2014
מיכל מלמד כהן קבלו עדכונים ממיכל מלמד כהן
  • RSS

רגע לפני חגי תשרי כולנו נדרכים לסליחות, למחשבות. מהרהרים ונזכרים במה שהיה בשנה האחרונה. קמתי הבוקר וחייכתי. למה? כי כבר יומיים שאני שוכבת במיטה, מתמודדת עם וירוס שסיים את משמרתו בביתי ובבני ובחר בי להמשך ההתיישבות. הבוקר באמת שהרגשתי קצת פחות כואבת והרבה יותר נמרצת וזה העלה בי חיוך, חיוך של בוקר טוב. הבוקר המשיך בסידורים עם בתי, שכללו ביו היתר קצת קניות לבית הספר וכמובן קפה ומאפה (איך לא?) והכי חשוב, שיחה פנים מול פנים. שיחה מהלב.

נפרדנו כשזו פסעה לה לעבר בית הספר ואני המשכתי לי במטלות הימים שהצטברו (כן, אני מאלה שמכינות TO DO LIST). העננים האפורים התחלפו להם בשמש נעימה, שתאמה באופן מושלם את ההרגשה שלי. ואז הגיעה לה שיחת הטלפון, שבאה משום מקום, כמו רוח פרצים. שיחה ממישהו שכמו שהוא כל כך קרוב אלי אך באותו הרגע הוא היה רחוק. שיחה שכל כולה חוסר הבנה, חוסר רצון להבין, חוסר סובלנות, פשוט חוסר. החיוך שלי התחלף בכעס, בעלבון, בעצב. איך ברגע אחד העולם התהפך?? איך?

החלטתי להקדיש לעצמי זמן כדי להבין מה היה שגרם לי להרגיש כך בעקבות השיחה. ככל שנזכרתי בתוכן השיחה הבנתי שהיא בכלל לא נוגעת אלי, פשוט הייתי שם. הייתי כסוג של שק חבטות שבטעות נקלע למקום הלא נכון על לא עוול בכפו. אני מבינה שאין מקום בי להכיל כעס או עצב כי זה לא שלי. לצערי, מה שהרגשתי זה רחמים. לשמחתי, ככל שעברו השעות, הרחמים התחלפו באמפתיה.

אישה סולחת. צילום: שאטרסטוק

אני באמת כואבת את הכאב של אותו אדם ומבינה אותו, ועל אף שהוא הוטח בפניי אני לא נפגעת. אני יודעת, אני סולחת. לתובנה הזאת הגעתי אחרי שעות של עבודה עצמית. וזה היה שווה. בערב בתי באה אלי עם חיוך מלא אושר - "תודה אמא על השיחה המופלאה היום. עשיתי בדיוק מה שאמרת לי הבוקר וזה היה הדבר הכי נכון לעשות. תודה". לא הייתי צריכה דבר נוסף. חייכתי.

זה החזיר אותי ליום הראשון בו הגעתי למעבדה בקופת החולים כדי לבצע בדיקות דם, הראשונה מתוך אין ספור שעוד אעשה בחיי. לקחתי מספר וחיכיתי יחד עם עוד כעשרים אנשים בתור ומזכירה הרפואית. חדר ההמתנה היה בקומה ראשונה ללא אוורור וניתן היה ממש לראות את החיידקים משחקים להם תופסת. ואז, בהבזק של רגע שמתי לב לדף שהיה מוצמד על דלת חדר הבדיקות ובו כתוב: "קשישים, נשים בהריון וחולים אונקולוגים נכנסים ללא תור".

בהתחלה התביישתי לקום אבל ככל שגברו צלילי השיעול שחברו להם עם קינוחי האף ויללות הילדים הבנתי שכנראה יש הגיון בזה. קמתי ונגשתי ישירות למזכירה. בעודי ממתינה שהאישה שלפני תסיים, אני שומעת מאחור מישהי שאומרת בקול חזק מספיק כדי שאשמע "הנה עוד אחת שעוקפת. מה אף אחד לא רואה שיש כאן תור?". הסתובבתי ועניתי לה תוך הצבעה על פתק המודבק על הדלת: "אולי אם היית קוראת את הפתק לא היית מדברת". אבל היא המשיכה בשלה - "יופי, גם אני חולה כמו כולנו כאן, גם אני רוצה כבר ללכת אבל אני לא עוקפת כמוך".

ואז יריתי... "בואי נעשה עסק", אמרתי לה בחיוך קל. "אני אחליף איתך מחלות. לא משנה מה יש לך, אני מוכנה להחליף. את רוצה את הסרטן שלי? עכשיו תגידי לי אם באמת יש לך בעיה עם זה שאני עוקפת אותך בתור? קצת סובלנות וקריאה נבונה של הכתוב היה פותר את כל זה, נכון?".

הסתובבתי והרגשתי את השקט בחדר ההמתנה חודר לעצמותי. שוב, חוסר הבנה, חוסר סובלנות. פשוט חוסר. כשיצאתי מהבדיקות, לאחר ששאבו ממני לא מעט מבחנות, היא בחרה להשפיל מבט. אני סלחתי. גדולה של אדם היא היכולת לדעת לבקש סליחה, ויותר מזה, לדעת לקבל את סליחתו של האחר, שהרי אם לא ידע, איך יוכל לזכות בה?

מאחלת לכולנו שנדע לסלוח ולמחול.

שנים טובות לכולנו.

*****

מיכל מלמד כהן היא מאמנת אישית להתמודדות עם משברים ומנהלת קבוצת ״גמאני- גם אני חליתי בסרטן השד“.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה