לפגוש את הפחד הכי גדול שלי

מיכל כהן-חי לא מפחדת מהפחד אלא מתמודדת איתו במלוא העוצמה. אחרי שאיבדה את בעלה ואבי ילדיה היא החליטה לחיות כל יום בצורה הכי משמעותית שאפשר

16/09/2014
מיכל כהן-חי קבלו עדכונים ממיכל כהן-חי
  • RSS
» מיכל כהן-חי: "הפחד לא הולך מיוזמתו לשום מקום".

במסגרת ההכנות לכנס "מתחדשות" - זמן אלול פרסמתי פוסט שהכותרת שלו היתה – מה הכי מפחיד אותך בשנה החדשה? זה היה פוסט שדיבר על החמצה, על התחושה החמוצה הזו שעולה בגרון ששוב לא הצלחתי להתגבר/להתמקד/לדייק/להתמודד, ואני כביכול באותו המקום. קיבלתי מיילים מדהימים מנשים שהזדהו והרגישו שזה מדויק בשבילן. אבל האמת היא שלא הייתי כנה לגמרי.

החיים השתנו ביום אחד

לא סיפרתי לכן על הפחד האמיתי שלי, זה שאני מנסה להסתיר שנים, אותו פחד שלפעמים מערבב לי את הבטן לגמרי. כשבעלי  נפטר, לפני כשנה וארבעה חודשים, ממש במהלך השבעה, אובחנה אצלי פריצת דיסק. "שכבתי שבעה" וגם אחר כך, במשך שבועות ארוכים הייתי מוגבלת בתנועה.

ביום אחד איבדתי את השותף שלי מגיל 21 וחצי, לא יכולתי לזוז, לעבוד, לדאוג פיזית לילדים שלי ובמיוחד לקטנה שהיתה אז כבת שנה, אפילו ללכת עד לשירותים היתה משימה מאד מאתגרת. לקח לי זמן להיות מסוגלת להסתכל למציאות החדשה בעיניים. ממש להסתכל, בלי למצמץ.

מההתחלה האמונה היתה הכלי שלי להתמודד והסיבה האמיתית שלי לחיות, וגם הנשק שלי שהוכיח את עצמו אבל היה שם עוד משהו חזק – מוכר וקדום שהתעורר. זה היה החושך, היאוש והפחד. ואם ממש נהיה כנות אז לא היה מדובר בפחד אחד בלבד, בשד אחד שהתפרץ לו מהבקבוק. למעשה הדימוי החזק שהסתובבתי איתו היה שנזרקתי לתוך מרתף גדול וחשוך ושם, ברגע שעיני התרגלו לאפלה, פגשתי שדים רבים ונושנים שחשבתי שעברו מן העולם או לפחות מחיי. אבל הם היו שם. מחכים בשקט וכביכול ברגע הכי לא מתאים, זה שצריך לגייס בו את כל הכוחות, הם הגיחו. לא אחד, לא שניים, המון פחדים שקשורים בהתמודדויות שונות בחיי – בכסף, בעבודה, בבדידות, בילדות ועוד ועוד.

אין ברירה

היתה תקופה שראיתי איך אני יכולה להישאב אל המקום הזה של הפחד בקלות והאמת היא שהבנתי שגם כשהפחדים האלו רדומים במרתף, הם ניהלו אותי מצוין. למדתי ללכת מסביב על קצות האצבעות כדי שלא יתעוררו. למדתי לתת להם לאכול בדיוק את מה שהם צריכים, למדתי לחיות איתם. אבל ברגעים הללו שהפכו לימים, שבועות וחודשים מאז שבעלי האהוב כל כך כבר לא היה כאן, לא בגופו בכל אופן, הבנתי בצורה העמוקה ביותר שאין לי ברירה אחרת אלא להתבונן לחיים "בלבן של העיניים" ולא לפחד יותר. שלפחד זה אומר להיות ב"פריז", ובמצב הזה לקפוא פרושו לחדול. ואני נלחמתי. נלחמתי על חיי, נלחמתי על חייהם של ילדי, נלחמתי ועדיין נלחמת על הזכות והחובה לחיות עוד יום במלואו, בצורה הכי משמעותית, נוכחת ומדויקת שאני יכולה.

מכירות את התופעה המכונה: "כאבי גדילה" אצל ילדים? זה מה שחוויתי בימים האחרונים לפני המסע הנשי שהנחתי בשישי האחרון. התחלתי להרגיש כאב חד בנקודה מסוימת בגב. ישר הבנתי שהגוף שלי מספר לי סיפור. הבנתי שהסיפור הוא על פחד. וכשהסתכלתי קצת יותר בפנים, התברר לי  שהפחד הזה, קשור בגדילה. הפחד לגדול, להתפתח, לצעוד את הצעד הבא, לעלות בסולם לשלב הבא.

התנועה קדימה שלי בזמנים האלה נובעת מתוך הצורך העצום לדייק את תחושת השליחות שלי, את ההשפעה והתפקיד שלי בעולם. זה אחד הדברים המשמעותיים שבעלי השאיר לי במותו - זה ועוד כמה דברים גדולים שוודאי, אי"ה, יכתבו בפוסט אחר. הפחד הספיציפי של הימים האלה היה קשור בבוקר הנשי שקיימתי בשישי. כדרכם של פחדים הוא לא מאד רציונלי אבל חזק, תוקפני ואיתן בדעתו – אולי זה עוד לא הזמן, ואולי את לא מספיק טובה, ואולי אף אחת לא תבוא? וזה היה כיף לגלות שנשים מדהימות נרשמו ושהיה ממש מלא – אבל מה לפחד ולעובדות?

אני כבר לא ילדה וכבר יודעת שרק כשאת מסתכלת לחיים באמת בעיניים, רק כשאת מבינה שהיום הזה הוא היום היחידי שקיים, שבו את צריכה לעשות את מה שאתה יכולה, את מה שאת צריכה ושאין ברירה יותר ואי אפשר לברוח ולהתחבא בפינה וכמה שהוא עקשן, הפחד הזה, הוא  לא ילך מיוזמתו לשום מקום, רק יחכה בסבלנות לרגע החלש הבא כדי להגיע בסיפוק ולנהל את העיניינים.

בוחרת להתמודד

אני יודעת שאין ברירה. פחד, מוג לב שכמותו הוא חבר מצוין של החמצה, פספוס, "מחר-כך". אומץ לב הוא חבר נאמן של תנועה, תעוזה, חלומות, שאיפות, אמונה ו"אם לא עכשיו – אימתי". אני בוחרת באומץ הלב. אני בוחרת להתמודד עם הפחדים שלי.

זו היתה ההחלטה שלי לקראת השנה החדשה, ועמדתי שם. עמדתי מול כ-50 נשים שהגיעו. הגיעו  לעצור, להתבונן, להתחבר ל"זמן אלול" ולדייק את העבודה שלהן. עמדתי שם, מול נשים מופלאות והתבוננתי לפחד בעיניים, כדי שיהיה ברור שהנוכחות שלו כבר לא מצרה את צעדי וגורמת לי לנמנם באזור הנוחות שלי אפילו דקה אחת מיותרת. עמדתי שם ופגשתי זוגות עיניים של נשים ממסעות אחרים שכולן מבקשות להתקדם עוד צעד לעבר שנה חדשה שתפתח להן פתח חדש ומדויק בעבודה שלהן בעולם.

עמדתי שם והתבוננתי בפחד – באהבה – והודיתי לו ששמר עלי כל כך טוב וחזק המון זמן הסתכלתי לו חזק בעיניים עד שנעלם לגמרי ופינה מקומו לרגע נפלא של התרוממות רוח, אומץ ונתינה, רגע ששמחתי כשבתי הבכורה שהיתה שם ראתה – כדי שתוכל גם היא להסתכל באומץ בפחדים שלה. עמדתי שם והלב היה הכי פתוח שאפשר, הכי מלא שאפשר ברגע נקי אחד של הודיה ושמחה. וחשבתי - כמה הלב קל יותר כשמפחדים פחות.

****

מיכל כהן-חי (A.M) "מסע אישה" היא יועצת ומנחת קבוצות ומשפחות, מחברת רב המכר לילדים "תפילילה" (יחד עם מאיה חנוך) ומלווה נשים במסע האישי שלהן בקליניקה בתל אביב. מרצה, מנחה סדנאות כתיבה, מודעות והתפתחות ומלמדת התבוננות נשית-יהודית ואמא לארבעה ילדים מופלאים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה