5 ארועי התרבות הבלתי נשכחים של השנה

עשרות אלפים נרגשים בפארק, המון סיפורת נשית מרתקת, שני סרטים של גירל פאוור איכותי, ואריק אחד שריגש אותנו בפעם האחרונה - זו הייתה השנה שהייתה בתרבות

21/09/2014
נעמי אלון קבלו עדכונים מנעמי
  • RSS

1. הרולינג סטונס בפארק

קשה להאמין ולהיזכר, אבל הקיץ המדמם והמסויט  של מלחמת עזה השלישית נפתח בהבטחה נהדרת. אלוהי הרוק'נרול הגיעו לישראל והרימו את פארק הירקון. זה היה היום החם ביותר בשנה, ארבעים מעלות בצל בחודש יוני, אבל חמישים אלף איש השתרכו מעולפים לראות את הבלתי יאומן, את  ג'אגר ריצ'ארדס וחבריהם עושים היסטוריה כאן עם "ערב טוב, תל אביב".

ההתרגשות הייתה באוויר עוד במופע החימום של פורטיס, וכשהשפתיים המפורסמות של ג'אגר הסמל המסחרי של הסטונס הופיעו על המסכים לראשונה כשריר נוזל מתוכן בחושניות הפארק טס באוויר. וג'אגר, הו, כן, הוא זז ממש כמו ג'אגר גם בגיל 71, כשהצלילים הראשונים של gimme shelter   היו באוויר עם הזמרת הנפלאה ליסה פישר הפארק כולו רעד. ב"סימפטיה לשטן" המיתולוגי, זה שבישר את סיומם הטרגי של הסבנטיז בפסטיבל אלטמונט, כבר לא היה אוויר לנשימה. תל אביב הרגישה לדקה אחת כאילו המציאה את הרית'ם אנ בלוז. כמו עוד אחת מבירות העולם הגדול, שבוע אחר כך זה המשיך עם הופעה נפלאה של הפיקסיז וכולם ציפו לגולת הכותרת של שיא הקיץ עם ההופעה של ניל יאנג. אבל אז פרצה המלחמה והכל נגמר.

stonescar79

2. הסרט "שש פעמים" יוצא בסמוך לפרשת אייל גולן

"שש פעמים" לא היה עוד פיצ'ר ישראלי מעולה, הוא יותר אירוע. הוא נתקע בגרון מהסצנה הראשונה, לא במנותק מהעיתוי בו הוא יצא: חשיפת פרשת אייל גולן והנערות, על כל החולי של החברה הישראלית שטמון בה.

יונתן גורפינקל ביים ורונה סגל כתבה את התסריט, שחשף את השחקנית המדהימה סיון לוי. המקום, הרצלייה הבורגנית של ימינו, אבל בעצם כל עיר גדולה, גילי בת ה16 היא האאוטסיידרית של החבר'ה, שרוצה להתקבל על ידי הבנות, ואף יותר מזה על ידי הבנים, והיא מנסה, כנגד כל הסיכויים, להשתמש במיניותה. הבנים שסביבה מבהירים לה בבירור שיש לה תפקיד אחד למלא, לספק שירותי מין לחבר'ה. "שש פעמים" מציג, החל מסצנת הפתיחה ביקורת חברתית, מעמדית, משפחתית ומינית, בעיקר מינית. בלי הגנות, בלי פילטרים, יחסי הכוחות בין הנערה לבין הנערים מולה הם ברורים, מה שיש לה להציע זה את גופה, והיא נותנת. הם מצידם משכפלים את מה שראו בפורנו, סקס אוטומטי, טכני, משפיל, עלוב, נטול חמלה וארוטיקה.

אף אחד לא יוצא טוב מהסרט, לא הנערה המנוצלת, לא הנער המקובל, או החבר הטוב שלו שמסרסר בה, או הנער השמנמן וחסר הביטחון שדואג לה אבל לבסוף אונס אותה. וגם לא החברות הלועגות מסביב או ההורים הנעדרים, השותקים, המשתפים פעולה. "שש פעמים" יותר מכל הוא כתב האשמה וקריאת אזהרה לחברה.

3. "אפס ביחסי אנוש" זוכה בפסטיבל טרייבקה

כשטליה לביא הביאה את סרטה "אפס ביחסי אנוש" לחשיפה ראשונה בפסטיבל טרייבקה היא לא ציפתה לסיים כזוכה הגדולה, "אפס ביחסי אנוש" לכאורה מדבר בשפה הכי ישראלית ומקומית שיש, אבל זה קרה. אולי כי  השופטים זיהו שמעבר לישראליות זה סרט על נשים צעירות שמחפשות את מקומן בעולם הכי גברי ומאצ'ואיסטי שיש- הצבא. קחו את "מ.א.ש" ועשו לו אדפטציה לגרסא הישראלית הנשית. קומדיה שחורה שמשלבת באופן מרשים בין נושאים דרמטיים כמו מחשבות אובדניות או אלימות מינית, לבין אינספור סיטואציות קומיות משעשעות שבודאי יהפכו את הסרט לסוג של "מבצע סבתא" החדש. קאלט ישראלי ראשון שמראה את השירות הסדיר הנשי מנקודת מבט נשית.

הסרט שמורכב משלושה סיפורים קצרים מתרחש באמצע השומקום, בסיס שיזפון הלוהט שבדרום, גיבורות הסרט הן זוהר (דאנה איבגי הנפלאה) היא פקידת שלישות מתוסכלת, קיבוצניקית צינית ומרדנית שחולמת לאבד סוף סוף את בתוליה , ודפי (נלי תגר) החיפאית היא "מש"קית גריסה" שחלומה הגדול הוא להדס בעקבים ממשרד בקריה לעבר עזריאלי והיא אפילו כותבת לרמטכ"ל מכתב אישי בנושא. המפקדת שלהן המתוסכלת מחוסר המוטיבציה שלהן מכריזה עליהן מלחמת עולם של תיוקים אינסופיים ומלחמה באקדח סיכות, החברות שלהן לבסיס מטריפות אותן בשירה אינסופית של קלאסיקות רוק ישראליות, והמפקדים הגברים עסוקים רוב היום בישיבות על ריק, וניסיונות לזיין חיילות. הבסיס תקוע באמצע שום מקום והשירות הצבאי נראה כמו נצח.  אבל הסרט מצליח להצחיק גם כשהוא מתעסק בהתאבדות, בניסיון אונס, בדיכאון וחוסר התוחלת של השירות וכך בדרך חתרנית משהו חושף דרך שימוש בשפה מאוד מדויקת, ובהומור נושאים כמו  מיליטנטיות ומקומן של הנשים במערכת הצבאית, ונשיות צעירה המבקשת להגדיר את מקומה,   שוביניזם גברי, ניצול ואומללות.

4. הפרידה המרגשת מאריק איינשטיין

הנקודה שבה התבשרנו שאריק איינשטיין מאושפז באיכילוב ומצבו לא ברור, והשעה שעברה עד שנודע שהוא נפטר, הייתה שחזור אמנם בקנה מידה הרבה פחות דרמטי, אבל סוג של שחזור, של הידיעה ואי הודאות ששררה לפני רצח רבין. יום לפני שהיה אמור לפרסם טור ראשון ב"מעריב" אחרי שנים של שתיקה  - נפטר איינשטיין.

לא מפליא שהידיעה על מותו של איינשטיין הציפה את כיכר רבין במבול אנשים שבאו באופן ספונטני להתייחד עם הידיעה המצערת וצעדו עד לקברו בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור. כשאריק איינשטיין מת, זה הרגיש כאילו עוד חלק של ישראל הישנה מת יחד איתו. איינשטיין היה הזמר הישראלי בה"א הידיעה, גם בגלל גדולתו כזמר, גם בגלל שהיה חוליה מקשרת בין הזמר העברי לרוק הישראלי, גם בגלל שהיה שחקן קומי נהדר, גם בגלל שהיה מגלה הכישרונות הגדול ביותר של המוזיקה הישראלית שחושיו החדים וטעמו המשובח עזרו לו לזהות כישרונות כמו שלום חנוך, יענ'קלה רוטלבליט, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי ויצחק קלפטר ולתת להם בנדיבות את הבמה. אבל בעיקר בגלל הקול ההוא, הבריטון החם. פרפורמנס שאי אפשר לשכפל.

אריק היה גם תל אביב. תל אביב של "שבלול" ו"לול" ואורי זוהר, ושיסל וכתר המזרח, והפועל תל אביב, מגרש אוסישקין, ומגרש מכבי הישן, וחוף מציצים. תל אביב שהוא ועלי מוהר כתבו עליה. ושרו אותה. כשאיינשטיין מת מתה איתו גם תל אביב ההיא טרום המגדלים ודירות היוקרה, של הרחובות הקטנים, תל אביב של מעמד הפועלים והבורגנות הזעירה, זו שיעקב שבתאי כתב עליה ב"זכרון דברים". למרות, ואולי דווקא בגלל, שבעשרות השנים האחרונות לחייו הסתגר, סירב להופיע, הוא היה אהוב ביותר. האיש שאהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, הפך לסוג של מיתוס, אולי בעל כורחו, למרות ביישנותו הרבה, מה שגרר גם גל של מאמרים אחרי מותו שהתעסקו והציפו את הנושא של ישראל הישנה מול ישראל החדשה, של הגמוניה מול פריפריה, למרות שלא פעם הביע את תסכולו ואכזבתו, כמו שיר הקינה שכתב אחרי רצח רבין, או "הו ארצי מולדתי את הולכת פייפן". נדמה שכולם רצו בסופו של דבר אחיזה באריק איינשטיין שלהם. יכול להיות שזה נגמר?

5. חגיגה של סיפורת נשית

לצד הקולנוע הנשי הייתה זו שנה ברוכה לסיפורת הנשית. מרתק לראות כיצד הציבורי והפרטי, הפוליטי והאישי נרקמים ומשתלבים בעולמן של הנשים הכותבות במדינה הסוערת הזאת. את פרס ספיר לשנת 2013 חבקה נועה ידלין עם הרומן "בעלת הבית" (כנרת זמורה-ביתן). רומן שהשווה, לא פחות, ל"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, בשפתו הקשובה לעברית העכשווית, בעבודת הפירוק של הישראליות הישנה.

dorit

אחרי הפסקה של 15 שנה בכתיבה, במהלכם גם גרסה ספר שהיה בכתובים,  פרסמה דורית רביניאן את הרומן החדש שלה, השלישי במספר "גדר חיה" (עם עובד) אחרי ההצלחות הספרותיות של שני הרומנים הראשונים שפרסמה בשנות העשרים לחייה.  "גדר חיה" שמספר את סיפור אהבתם של ליאת הישראלית, וחילמי הפלסטיני שנפגשים ביום סתווי אחד בתחילת שנות האלפיים בניו יורק.  רביניאן כתבה סיפור אהבה מרגש  ובראה עולם של דמויות אמינות בעלות עומק. גם הרומן היפה והמרגש של דקלה קידר "בתים של אחרים" הוא סיפור אהבה. אהבה וסופה- נטישה. יום אחד בראשית הקיץ גבר נוטש את הבית לתמיד, ומותיר מאחור את אשתו ובתו המתבגרת. החלל שנפער משליך אותן אל מחוץ למסלול הבורגני של המושב המנומנם והמשפחתי שבו הן גרות, ומתיך אותן זו לזו. גבולות ההורות, הזוגיות והחברות מיטשטשים בעודן נחושות להשיב את האיזון שהופר לחייהן ואת האהבה לביתן.

הבטחה חדשה היא מרסל מוסרי, צעירה בת 24 שמצהירה על עצמה "אני סקסית, אני שמנמונת, אני מזרחית" מוסרי התגלתה והפכה לדבר הכי חם בפייסבוק עם סיפורים יומיים קצרים כואבים ומשמחים על אהבה ובגידות, הורים וילדים, סקס ותשוקה, סיפורי שכונה אותנטיים, שהוביל אותה לכתוב את "קופסת קובות" קובץ סיפורים פרי עטה שיצא בהוצאה עצמאית. מוסרי הצעירה כותבת כמו אישה בשלה וגאה בשורשיה המזרחים, ומדברת באופן חופשי על בעית המשקל ממנה סבלה. היא אספה לה מעריצים נלהבים ועכשיו היא כבר עובדת על כתיבת מחזה על תרבות המועדונים.

מרסל מוסרי. צילום: נאווה ריץמרסל מוסרי. צילום: נאווה ריץ

עירית לינור גם היא יצאה השנה מעמדת העיתונאית הפרובוקטיבית-שמרנית להכעיס שהיא מאיישת בשנים האחרונות וחזרה עם רב מכר חדש "גברת ורבורג" שם היא לועגת לבורגנות ממנה באה. היא חוזרת ומאמצת את הנוסחה הג'יין אוסטינית האהובה עליה עם הרבה הומור, חוצפה ואמירה מעניינת על נשיות, זוגיות והחברה הבורגנית. כשאת העלילה היא ממקמת באזור של העירוניות העשירה, הלבנה, הסטרייטית של העשירון העליון.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה