הסרט "גט": שיר החרות של רונית אלקבץ

סרטה החדש ומעורר ההתפעלות של רונית אלקבץ עוסק באישה שמנסה להשתחרר מנישואין מדכאים, אך האם זו ההלכה שכובלת אותה, או היא עצמה? מרלין וניג, אישה דתייה, מציעה מבט מבפנים

01/09/2014
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

לקח לי זמן לגבש את המחשבות אחרי הצפייה ב"גט- המשפט של ויויאן אמסלם", סרטם של רונית ושלומי אלקבץ. לא בכדי התמהמהתי. הבימוי המדויק הפליט לי "וואו" חרישי כמעט באופן אינטואטיבי. אבל רק אחרי שהסדרתי את קצב מחשבותיי על הסרט הבנתי גם מה הפריע לי בו.

במובנים רבים, הסרט הזה הוא סיבה טובה לחשבון נפש חברתי על ממסד הנישואין. בעידן המתירנות נראה ש"נישואין" הם עול והסרט מאוד מעביר בעקיפין את המסר הזה. אם נהיה כנים, מלבד הסרט (שתכף נספר מה קורה בו) המסר הזה מהדהד כמעט בכל התדרים האפשריים ולכן לא פלא איפו, שרבים דוחים את "הקץ" ובכלל לא חושבים להתחתן בעוד אצל אנשים נשואים רבים בגידות הן חלק מהשגרה. וכך, בעוד השמרנות מציגה את חיי הנישואין כממסד בו ישנם שני בעלי ברית שמקוטלגים בבירוקרטיה החברתית/תרבותית/דתית כיחידה אחת, בדפוסי החיים המתירנים כל זה נתפס כמטרד. למה? אולי כי זה דורש מאמץ. זה הכל.

ronitcar19

זוגיות זו עבודה. בן הזוג הוא פרטנר ו"מראה" למעשה היומיום והוא האדם שצובר איתך לטוב ולמוטב את מרבית שעות התאוצה בחייך. אבל בחיים כמו בחיים, המציאות המורכבת הזו של עבודה על המערכת הזוגית נדחקת הצדה. זה לא קורה סתם. זה קורה מתוך עצלנות ומחשבה מוטעית שהדברים יקרו לבד כי הרי זה מובן מאליו שאנחנו "אוהבים" אבל אני רוצה לטעון כאן שאהבה זו לא זוגיות. ההוכחה לזה אגב, זה שלאישה יכולים להיות "קולגות" (עבודה) "מאהבים" (סקס) "ידידים" (נפש) ועדיין אף אחד מהאנשים האלו לא יהיה בן זוגה.

כשהתחתנתי הדבר החשוב ביותר לשנינו היה שלא נהיה חצאים אלא שלמים. היינו אמנם צעירים אבל חרתנו את זה כ"ברית" בינינו לפני ה"ברית" ההלכתית ומאז ועד היום אני עיגול שלם ולא חצי עיגול- "חצי" זה תלותי ובשלם אפשר לבחור אם להתמזג ולהתגלגל יחד או כשצריך (ולפעמים צריך) להתגלגל לבד.  ואני חושבת שבסופו של יום עצם העובדה שלכל אחד מאיתנו יש בנוסף לחיינו המשותפים (הכוללים גם דאגה למשק הבית וילדים משותפים)  מרחב נפרד של קריירה וחברים עזר לנו להתמיד במערכת הנישואין. בחיי היומיום כל אחד מאיתנו הוא אוטריטה ואנו מאוד "קנאים" לעצמאות המרחבית הזו שהיא עצמאית ואישית בכל מובן. במרחב הזה יש לו ולי מכרים וחברים שהאחר לא מכיר וכך גם תחומי עניין מגוונים אבל במקום שאורח חיינו השונה יסכסך בינינו הוא דווקא מקרב (בסרט בחרו להציג את אורח החיים השונה כמסכסך). יש משהו לא בריא, אובססיבי וכפייתי ברצון שלך "לשלוט" על האחר (ובסרט זה מאוד כפייתי). ישנם זוגות שעושים הכל ביחד: עובדים, לומדים, עורכים קניות, מבלים הכל ביחד והתוצאה של זה בעיני, זו תלות וקנאה ומיאוס. כי הסקס אפיל שלך בזוגיות נשמר דווקא כשאתה ממשיך להיות במקומות מסוימים "בלתי מושג" שזה גם בלתי "נשלט" שזה חופשי (ולכן גם ויויאן הגיבורה במהלך הסרט בעל כורחה תהיה כזאת).

הרבה חברים חילונים שלי שלא מחויבים כלל להלכה מספרים לי על חיי הזוגיות שלהם. חלקם מסתבר בכלל לא חווים זוגיות. כלפי חוץ הם ביחד "מעבירים כרטיס" של חיוכים מאושרים אבל הכל סובל מכורח ההרגל הנורא ומי שייכים לזן הכנוע חוששים לגרום קנאה מסתתרים מפני הקטסטרופות ובסופו של יום פשוט נחים על הספה.

ולגבי ההלכה. אני חושבת לעצמי פעמים רבות שדווקא נשים דתיות חופשיות יותר כי זוגיות בראי ההלכה מחייבת הרחקה בין בני הזוג. הרחקה זו מטרתה ליצור קרבה. ההלכה אמנם קושרת בין בני הזוג אבל אתה זה שמעצב אותה בחייך (בסרט ההלכה כובלת ומעצימה את עמדתו של הבעל).

"אנחנו נשים יבשות, כבודו"

ההקדמה הזו הייתה חשובה לי כי הסרט "גט" השלישי בטרילוגיית רונית ושלומי אלקבץ (קדמו לו הסרטים הנפלאים "ולקחת לך אישה" ו"שבעה") מבקש לבטא את מגבלות החופש של אישה במערכת זוגית כושלת שאינה מצליחה להסתיים בגלל סרבנותו של הבעל כשהביקורת מתמקדת על הבירוקרטיה ההלכתית.

"גט" מעמיד במרכזו את ויואן (רונית אלקבץ המדהימה!), ספרית במקצועה ואם לארבעה ילדים שמבקשת גט מבעלה אלישע (סימו אבקריאן) העקשן ששוב ושוב מסרב "בחיים לא ויויאן" הוא טוען בעקשנות. הבעל בחמולה המשפחתית דווקא נתפס כליברל שמאפשר לויואן דברים שבעלים אחרים לא מאפשרים אבל ויואן טוענת שוב ושוב שהם אינם מתאימים. התנהלות בית הדין הרבני לא מאפשרת את הגט כל עוד אין עילה אמיתית כשהשאלה הגדולה היא מהי עילה אמיתית? שם לא שמעו על המושג אהבה ואילו ויויאן שכבר לא אוהבת את בעלה משתוקקת לחופש אבל כלואה בגלל הבירוקרטיה השמרנית בכלוב ההלכתי.

הסרט משרטט לנו דרך המשפט באמצעות הטוענים הרבנים של בני הזוג (ששון גבאי ומנשה נוי) תפיסת זוגיות מסורתית כשהאחד נאחז בקרנות הדת ואילו האחרת טוענת שאין לה פרטנר כי הוא "התחזק" ונהיה דתי, אלמנט המגביל לכאורה את חייה.

הסרט פותח לדיון את חייהם המשותפים של בני הזוג כשבין השאר מתנהלת עדות אופי של כל אחד מהם ובני משפחה באים להעיד. מתוך העדויות שוב נדהמתי ממה שאני כבר יודעת, זה מדהים איך אנשים מבחוץ לא יכולים לדעת כלל מה קורה בין בני זוג.

והמצלמה מרחפת כמו מלאך בחלל החדר. היא העדה האמיתית להלכי הרוח של כל המשתתפים, לניואנסים הקטנים, לרגשות. היא וגם אנחנו. גם אנחנו עדים.

וכך בין המקורבים שבאים להעיד על בני הזוג לבין המציאות מתגלים סדקים. תפיסת העולם השמרנית כאילו מאבדת את קיסמה והופכת למיושנת וארכאית שלא לומר פרימיטיבית.

מה בין "הרי לכם עינוי נפשי" (הטוען של ויויאן) ל"אישה שכל רצונה הוא שגעונה" (הטוען של הבעל)? אח מגומגם שנוטה לתפיסה שאישה כשרה עושה רצון בעלה והגבר תמיד צודק, קרובת משפחה, רווקה מבוגרת שמזדעזעת מהניסיון להטיל בה ובויויאן דופי ומתוודה בפני בית הדין "אנחנו נשים יבשות, כבודו" ו"לי אין מאהב אז לה יהיה". תגיע גם הגיסה שתהיה לצדה של ויויאן ב"יאללה תנו לה לנשום" ו"בינינו מי רוצה היום להיות אישה גרושה? כולן מפחדות שתגנבי להן את הבעל". והשכנים אבקסיס-שהם דווקא זוג מעניין שלמרות שהאישה כל חייה חיה בתמימות בצל הבעל שם במשפט היא מבינה משהו שנותן לה כוח להגיד את הדברים בפשטותם "גברים רוצים כבוד" וגם גבאי בית הכנסת ועוד עד שיעיד שאבוי, הוא ראה את ויויאן יושבת עם גבר זר ב"קפולסקי". הדיינים כמו שלישיית סקרנים מיד יעוטו על הממצא החדש: הייתכן שזנתה אישה זו?

728a20ed9950726df5b4255a45b242dd176269c2

כאישה דתיה אני חייבת לעצור כאן ולהגיד בקול: זה לא עובד ככה. לנשים שומרות מצוות מותר לעשות מה שהן רוצות. ההלכה לא מאמללת וגם לא כופה את עצמה, מי שמאמללים או כופים את עצמם הם האנשים. ההלכה מציבה סייג וכל אדם על פי אישיותו בוחר עד כמה רחוק הוא ילך עם זה ורואים את זה במובהק במגוון שומרי המצוות. לכל בן אדם יש מרחב פרטי וזה בינו לבין א-לוקים ושם קורים הרבה דברים. במשפט של ויויאן אמסלם מי שאמלל אותה כל השנים זה הבעל. וההלכה לא קשורה לזה בשום אופן. כך שבשלב מסוים הניסיון לגחך את ההלכה דרך הדיינים והסחבת והניסיון לצייר את הדתיות של הבעל כגורם מפריע נראה לי קצת אומלל או בעצם קצת כמו קרקס אנושי.

ה"אני מאשים" של הסרט מופנה להלכה ולא לספציפיות  של המקרה. הכעס בסרט הוא על המערכת ההלכתית שאינה מאפשרת לשחרר אישה אם בעלה מסרב. כשויואן מתפרצת לדוגמא זה קורה לה מול הדיינים. נכון שלעיתים היא גם מתפרצת על הבעל אבל ברגע שהבעל הוא גבר והדיינים גברים המשוואה הזו עובדת כך: גבר=דת=ממסד. נוסיף לזה את העובדה שהדיינים גם הם מוצגים כשלושה גברים מחמירים שנוטים לכיוון הבהלה ממש על סף ה"מפחדים" מנשים (המצלמה ממחישה זאת באלמנטים ארוטים קטנים עד שזה מתפרץ בסוגיית השער הפרוע ואולי זה רמז ל"אישה כי זנתה" במסכת "סוטה"). כשבשלב מסוים נדמה שהמשפט הוא בין אלישע הבעל לבין כרמל בן טובים, הטוען הרבני של ויויאן שלא ברור אם הוא וויואן מנהלים קשר רומנטי או לא.

ככל שנוקף הזמן הפער בין בני הזוג הולך וגדל. אלישע שמצטייר כנוקשה ומופנם נותר יציב. הוא אוהב את ויואן ולא יניח לה להיות מותרת. ומקהלת הדיינים תזדהה איתו ולא איתה. היא תוותר אישה סוררת. וכך יזחל הזמן כמפלצת חושך ענקית, יעברו שבועיים, חודשיים, שנה וכן הלאה. אמנם ויויאן לא גרה בבית כבר שנים ולא מקיימת חיי אישות עם בעלה אלא מתגוררת בחדר בחצר של אחיה וכל העת היא בקשר עם הילדים ודואגת לבשל להם, לא נשברת, לא מוותרת, רוצה גט אבל גם לא חיה.

הסרט מבויים להפליא ומצולם להפליא וגם המוסיקה מאוד משובחת. התוצאה טעונה מאוד, ומעוררת המון התפעלות.

בשורה התחתונה, ויויאן אמסלם לא לקחה לעצמה את החופש אלא השאירה אותו בידיים של בעלה אלישע. היא אמנם מצטיירת בסרט כאישה חזקה שלא מוותרת ולא מתייאשת ולא נכנעת אבל למעשה היא  נכנעה והמשיכה להיות תלותית בממסד. תלות זו היא התלות אליה חונכה והתרגלה גם ביחסה לבעלה והסרט מוליך אותה לשם כדרך ללא מוצא: אין ברירה, הגבר אליו נשאה בצעירותה צריך לשחרר אותה. אבל המפתחות לא אצלו כפי שהיא משוכנעת, המפתחות לחופש אצלה. תפיסת המרחב העצמי שלה כמרחב תלותי בו היא חצי כל עוד הבעל ובית הדין לא ייתנו לה את החופש שלה, מוגבלת. הסרט אגב מגיש את הרעיון הזה בלי לשים לב בכלל מהדלת האחורית- כי לא מתאפשרת לנו הצפייה בויויאן מחוץ לכתלי בית הדין.

מבחן מרלנה: עובר + + כי הקולות הנשיים באו מהלב והקולות האלו הדהדו בחלל החדר כל הסרט בעוצמה.

 >> מה זה בכלל מבחן מרלנה? טוב ששאלתם. הכנסו לקרוא

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • רק היום: סרטים בעשרה שקלים – 5 המלצות קולנוע | תרבות | סלונה 03/09/2014

    […] סרטם של האחים רונית ושלומי אלקבץ הוא החלק השלישי בטרילוגיה (אחרי “ולקחת לך אישה” ו”שבעה”) העוסקת בחייה של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ). בסרט הנוכחי, ויויאן אמסלם היא מסורבת גט שנאבקת בבית המשפט הרבני על עצמאותה וזכותה להתחיל חיים חדשים. בית הדין והטוען שלה זקוקים לעילה כדי לחייב את בעלה בגירושין, ובאין אחת כזאת, על ויויאן לחכות שנים. סדרת הדיונים בבית הדין הרבני, הופכים למופע קפקאי, קומי, בו ה”נתבע” הוא המחליט היחידי על פסק דינו. לביקורת של מרלין וניג על “גט”. […]

בחזרה למעלה