"כל אמא כאן חושבת: איזה ילד אני אציל ראשון?"

האמהות של עוטף עזה על הסף: הילדים בחרדות, הממשלה מגמגמת והטרגדיה של דניאל טרגרמן ז"ל בן ה- 4 מנחל עוז, לא מרפה מהמחשבות. איך אפשר לנהל סדר יום נורמלי במציאות כזו?

25/08/2014
עידוא דגן קבלו עדכונים מעידוא דגן
  • RSS

בסוף השבוע האחרון נחצה קו פרשת המים בין סיסמאות המחאה העממית של תושבי עוטף עזה, לבין המציאות החותכת שהגשימה את אחרון סיוטיהם, עם מותו של דניאל טרגרמן ז"ל בן ה- 4 מנחל עוז. בדיוק בסופ"ש הזה, שוחחתי עם מספר אימהות מרחבי חבל עוטף עזה. אמנם אימהות בכל רחבי המדינה החסירו פעימה עם היוודע דבר מותו של הפעוט, אך ההורים תושבי העוטף, שחלקם פזורים באתרי ההפוגה שהוקצו להם, נודדים עם המשפחה על מיטלטליהם, חלקם במאהל המחאה בירושלים וחלקם רק כעת חזרו לביתם לאחר היעדרות ממושכת בסבב האחרון של "צוק איתן", הם אלה שצריכים לעשות את הבחירות האמיצות כאשר מגדלים ילדים תחת אש.

ענת בן עמי מקיבוץ מפלסים, אם לילדה בת 12 וחצי, ממארגני מאהל המחאה מול בית רה"מ בירושלים מספרת על הרגע המצמרר: "ביום שישי, ברגע שהתחילו השמועות שילד נפגע, זה שבר את כולם, אנשים בכו ואני הייתי מהמתפזרים, אלא שכבר לא היה להם כוח לדבר, או קול. הרי כולנו באותה הסירה, ילד שנהרג זה כאב שקשה מאוד לעכל אותו. כששמעתי על זה הרגשתי שאני בתוך בועה, כאילו אני בסרט, סרט רע"

אני מניח שמיד חשבת על הילדה שלך

"זו מחשבה שאנחנו מפחדות לדבר עליה בינינו פה, אבל כשאנחנו מדברות בינינו האימהות, בשקט, בחדרי חדרים, כל אחת חושבת מה לעשות עם הילדים אם תהיה חדירה, איזה ילד לקחת ראשון? הרי זה מה שקרה במקרה של דניאל ז"ל או במקרה בו נפצע האב בניר עוז, שזו גם הייתה יום הולדת לבני 4".

נשמע כמו משפט שלמה

"בדיוק, כל הספקות האלו, זה בדיוק מה שאנחנו כל הזמן אומרים, 'תסבירו לנו מה קורה, תגידו לנו - טווח קצר, טווח ארוך, כדי שנערך כמו שצריך, אל תשאירו אותנו ככה באוויר, תבואו לדבר איתנו!'"

unnamed (3)

הקריאה של נתניהו אליכם, לעזוב את היישובים הסמוכים לעזה כי הם עוד לא סיימו את הלחימה בחמאס, זה משהו שחתרתם אליו?

"חתרנו לכך שתהיה הכרעה כלשהי, וזה משמח שהמנהיגות לוקחת את ההגה לידיים ולא נותנת לחמאס להוביל פה את העניינים".

אמילי דבוש, מורה לכיתות ד' בביה"ס בני שמעון בקיבוץ בית קמה, שער הנגב, תושבת קיבוץ ברור חיל הסמוך לשדרות, היא גם אם לשניים בגילאי 8 ו- 5, משתפת אותי בספקות בנוגע לפתיחת שנת הלימודים הלוטה בערפל: "נשאלת כמובן השאלה לגבי החזרה לבית הספר והחרדה מהדרך לבית הספר כי האוטובוסים לא ממוגנים.. (עוצרת את השיחה) רגע, שנייה, יש אזעקה.. לא, זה היה סתם רעש.. (ממשיכה) וכמובן בבית הספר- באמת לדאוג שהמורים יוכלו להכיל אותם והאם המערכת מתורגלת בדברים האלה? מן הסתם כנראה שכן אבל האם הילדים שלי יצליחו ללמוד אחרי חופש כזה?".

מעבר לפתיחת שנת הלימודים, בכלל לחיות שם, אפילו ללכת לצאת למכולת כבר לא מובן מאליו

"אין ספק שיש הרבה פחדים, בעיקר כשנתגלו החדירות, והבומים ההיסטריים האלה, ועכשיו מותו של דניאל הקטן ז"ל. בתחילת המלחמה לי אישית הייתה תקופה מאוד קשה שממש נלחצתי והיינו צריכים לעזוב, כמו הרבה אחרים, אז נסענו לצפון לחברים, אחר כך היינו גם בתל אביב. זה די הזוי לנדוד כך בארץ עם הילדים. הממשלה לא לוקחת את הדברים האלה בחשבון וזה לזוז מהבית כל הזמן, מה שעולה הרבה מאוד כסף בסופו של דבר. להכניס את הכלבים לפנסיון, לשלם לבית מלון, זה בלי סוף".

unnamed (4)

עבר לכם בראש לעזוב לתמיד, לעבור דירה?

"לא. האמת היא שלא. תראה אני למשל באה מצרפת והייתה לי אפשרות להיות בצרפת בתקופה הזאת, אני לא רציתי, כי באופן די מוזר דווקא ברגעים האלה אתה נקשר למקום עוד יותר".

והילדים מפנימים את הביטחון ממך, או שהם יותר חרדים?

"מעבר לאזעקות הם בעיקר קולטים את התגובה שלך, על הילדים שלי אתה לא רואה הרבה פחד אבל הם יותר עצבניים, הם יותר בוכים, הילד לא רוצה להיות לבד, כל החודשיים האחרונים הם ישנים איתנו".

גם ענת חפץ מקיבוץ נירים, אם לשניים, בת 6 ובן 3, אמנם מבולבלת מהסיטואציה הבלתי אפשרית לגדל בה ילדים, אך לא חושבת אף לא לרגע לעזוב את חבל העוטף ולכן עלתה גם היא השבת להפגין מול בית רה"מ בירושלים: "כל הורה שפוי בדעתו מבין שהמציאות אצלנו לא שפויה, כל קסאם או פצמ"ר שנופל פה בקיבוץ, קודם כל כמובן אתה חרד לשלומם של הילדים ואחרי זה אתה חרד לבריאותם הנפשית. ילדים שגדלים עם פיצוצים נוראיים כאלה זה משהו שקשה אפילו לדמיין אם ואיך זה ישפיע עליהם בעתיד. בגדול, כל משפחה חווה את זה קצת אחרת, יש ילדים שמאוד מפחדים ובאמת יש להם תגובות קשות, הילדים שלי יחסית בינתיים עוברים את זה באיזושהי שלווה שאני לא יודעת להסביר אותה".

unnamed (2)

יש פגיעה בהישגים הלימודיים?

"שלי עדיין לא בגילאי בית הספר, אבל אני יודעת שנעשו מחקרים בנושא, בעיקר אחרי עמוד ענן, תלמידים השיגו הישגים ירודים בבגרויות וזו הייתה שנה לא טובה. זה די מובן מאליו שהראש שלהם לא פנוי להתעסק בללמוד".

חשבתם לעזוב, כדי להגן על עתידם של הילדים?

"רוב המלחמה היינו בקיבוץ משמר העמק, היינו הרבה אצל ההורים שלי בקיבוץ עין החורש בעמק חפר, והאופציה לא להיות פה פיזית היא תמיד קיימת. ישראל מדינה קטנה ויש לנו חברים ומשפחה בכל מקום אבל הבחירה המודעת היא להיות פה, וכמה שזה נשמע אבסורדי, זו בחירה שמאוד נכונה לנו, אנחנו מחוברים בעבותות איתנים למקום, לקהילה, לטבע. תראה, ההישארות שלי פה היא לא אידיאולוגית, אני חושבת שרוב האנשים נשארים פה פשוט כי הם מאוד אוהבים את המקום הזה ולראייה, בחמש השנים האחרונות המועצה האזורית שלנו (מ.א אשכול, שספגה את מירב השיגורים, ע.ד) בצמיחה דמוגרפית מאוד משמעותית, לא יודעת מה יהיה עכשיו, אבל בין המבצעים, אחרי עמוד ענן ועופרת יצוקה אנשים כל הזמן ממשיכים להגיע לכאן. יחד עם זאת כולם מעלים בקול את השאלה 'למה אני עושה את זה לילדים שלי ולמה אני צריך את זה?' אנחנו כבר קרוב לחודשיים שאנשים לא מצליחים לתפקד, לא הילדים, לא ההורים מצליחים לעבוד, באמת החיים שלנו בלתי נסבלים עכשיו".

את לא מרגישה חוסר אחריות הורית מצידך?

"אני באמת אמביוולנטית, אתה צודק, זאת שאלה מתבקשת, ומותו של דניאל ז"ל רק מחדדת אותה. בכנות גמורה הבטן שלי כל הזמן כואבת, אם אני שולחת אותם לגן אני חושבת על הדרך מהבית עד הגן. יש הרבה דילמות, כל הורה יגיד לך שזה קשה. אני מנסה לבטא את האחריות ההורית שלי עכשיו בזה שאני מתגייסת לפעולה למען שינוי במסגרת 'התנועה לעתיד הנגב המערבי' שהקימו אזרחים רבים ברחבי העוטף במהלך המלחמה".

תנועת התושבים הזו היא שמארגנת את פעולות המחאה האחרונות והיא מבטאת אקטיביזם אזרחי של תושבים  מקומיים שמעוניינים לחולל שינוי, חפץ: "המלחמה הזאת התארכה ומתארכת הרבה מעבר למה שהעלנו על דעתנו, זה אולי נורא להגיד אבל כבר התרגלנו לסבבים קצרים וממוקדים של אלימות קשה שאחרי זה נגמרים באיזושהי הפוגה. עכשיו הכול התערער ובאמת יש איזו תחושה שנשמטה לנו הקרקע מתחת לרגליים, אנחנו לא יודעים אם ומתי ישוב לכאן איזשהו ביטחון יחסי, המנהרות, שנת הלימודים שבפתח. הבת שלי אמורה לעלות לכיתה א' בעוד כשבוע ואני מצטערת לומר שאפילו לקנות לה את כל הציוד לתחילת השנה עוד לא הספקתי. כל השמחה והחגיגיות של העלייה לכיתה א' נבלעת בשאון ההפגזות".

רונית מניקר, דוברת המועצה האזורית אשכול, מוסרת כי "בשש השנים האחרונות הייתה עלייה של 35% במספר התושבים במועצה האזורית אשכול, כלומר מ- 10,000 תושבים ב- 2008 ל- 14,000 כיום. מדובר בעיקר בנים שחזרו ואחרים שעברו לכאן בגלל איכות החיים המאוד גבוהה באזור, כשאין קסאמים כמובן" היא מסייגת, ומציינת ש"מקור ההתעניינות בימי רגיעה הוא בהשקעה הגבוהה בחינוך והנושא הקהילתי המפותח. בדיוק לפני שבוע הייתה משפחה שעברה לגור כאן והם עשו שינוי כתובת לכרם שלום ועוד משפחה לכיסופים, אבל כרגע, כמובן, אין שום מפגשי מתעניינים כי אין גם מפגשים של אנשים שגרים כאן, זו מלחמה ורוב התושבים התפנו. רק לפני שתי דקות היו כאן 3 נפילות בלי אזעקה בתוך אחד היישובים".

המטח שעליה מדברת מניקר, הוא המטח ממנו נהרג דניאל ז"ל. הלוואי שיהיה שקט, אבל עד אז, כל יום הוא החלטה מחודשת לאלפי אמהות ואבות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה