הילדה לא נושמת!

“זה מרגיש כמו סרט, כמו חלום בלהות. היא משמיעה קולות קטנים, חרחורים, ואז שוב נעלמת. היא נראית כמו בובה יפה ושלווה אבל חסרת הבעה, חסרת תחושה, חסרת חיים”

07/08/2014
ענת פיזוב נבו קבלו עדכונים מענת פיזוב נבו
  • בדואר
  • RSS

“תתקשרו ל-144! היא לא נושמת!!!”

אני צורחת את המשפט הזה בקולי קולות בזמן שהילדה שלי, שלפני רגע נזלה לי בידיים והתחילה להכחיל, כבר אצל אבא שלה והמבט שלו מבועת לא פחות ממני. אני נתקעת בקירות המסדרון, המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים. עוברת את כל שלבי האבל במאית השנייה ומסיימת עם המסקנה שאני צריכה להגיד תודה שזכיתי לגדל את היצור המופלא הזה תשעה חודשים ושלושה ימים ועכשיו זה כנראה נגמר. הקול הרציונלי בראש שלי אפילו מוסיף ומסביר שאין מה לעשות, ככה זה עם דברים טובים, בסוף הם נגמרים. סבא שלה מתחיל החייאה, סבתא שלה מנסה להרגיע אותי, אבא שלה בטלפון עם מד”א.

זה מרגיש כמו סרט, כמו חלום בלהות, קול קטן לוחש לי “אולי אני בכל זאת היא ישנה?” אני מתקרבת אליה, היא משמיעה קולות קטנים, חרחורים, ואז שוב נעלמת. היא נראית כמו בובה, יפה ושלווה אבל חסרת הבעה, חסרת תחושה, חסרת חיים. אני נזרקת חזרה אחורה, חוזרת לצרוח, לנסות להבין. שומעת נשימות כבדות, קשות – אלה הנשימות שלי. הדם בורח מהראש, הבטן מתכווצת, החזה כואב, הרגליים מאבדות שליטה ואני שוב מקופלת בפינה, מתחננת לגרמי שמיים שיחזירו לי את הילדה לחיים.

ענת פיזוב נבו ובתה. צילום: אלבום משפחתי

הרופא הצעיר בטיפול נמרץ, שנדמה שנפלנו עליו באמצע משמרת מנומנמת של שישי בערב, מנסה, כמו קודמיו ורבים אחריו, לבצע תחקיר אירוע:

- היא אכלה ונחנקה?

- לא. היא לא נחנקה.

- אז מה קרה?

- עשינו אמבטיה והכל היה סבבה. היא אכלה קצת ואז התעצבנה. גירשתי את כולם מהחדר כדי לתת לה שקט. הרמתי אותה והרגשתי שהיא נוזלת לי בידיים. שפתאום אין לה שריר בגוף. כשהסתכלתי על הפנים שלה הבנתי שהיא לא שם. היא לא איתי.

- מה הכוונה לא שם? היא התכווצה?

- היא לא התכווצה, היא פשוט נעלמה.

- ואיזה צבע היה לה?

- רע

- כמה זמן זה נמשך?

- נצח

אני לא בוכה, אפילו לא דומעת. יבשה לגמרי. זה גדול עלי, גדול ממני, גדול משנינו. אני זוכרת כמה בכיתי כשהיא נולדה והשאירו אותה שבועיים להשגחה. זוכרת גם איך אחותי הסבירה לי – “להתפרק זה לוקסוס. מעכשיו את כבר לא ענת, את אמא של אחינועם, ואם את לא תתפקדי – לא יהיה מי שידאג לה. אז יאללה, תתאפסי”.

שעתיים אחרי, בחדר ההמתנה השומם של טיפול נמרץ ילדים, כשהילדה כבר חזרה לעצמה, כולל חיוכים, גרגורים וקולות מתוקים, אנחנו כבר צוחקים על זה.

- 144? רצינית?

- זה הדבר היחיד שעלה לי לראש.

אחרי שבועיים חזרנו הביתה. צוידנו באבחנה קצת מלחיצה ותקווה כנה שזה יעבור עם הזמן.

הילדה המופלאה שלי חוגגת עכשיו שנה. עברו שלושה חודשים. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם של מילים – כתובות, מדוברות, מחורזות – ובכל זאת, זו הפעם הראשונה שאני כותבת על זה. אני חוזרת לערב ההוא, אל הרגעים המפחידים האלה, בהם לא היתה לי ילדה, על בסיס יומי: בבוקר כשהיא מתעוררת מחויכת ושמחה, בערב כשאנחנו עושים לה אמבטיה וגם סתם בדרך לסידורים או טיול בשכונה. לפעמים זה משתק אותי, לפעמים זה גורם לי לבכות, אבל ברוב המקרים זה גורם לי להגיד תודה על כל יום, שעה, דקה שיש לי אותה ולהבין שזה לגמרי לא מובן מאליו.

*****

ענת פיזוב נבו נשואה לדניאל, אמא של אחינועם וחתולת הפרא דאגלס, ירושלמית בנפש שגרה בתל-אביב ומנהלת הסברה בארגון אמון הציבור.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה