זו היהדות שאני מכירה

כך צרפה שרון בנרף זעקה אחת בודדה לאלפי נשים שאומרות "חלאס!", ולא מוכנות לקבל יותר את המתים בשני הצדדים, ואיך הט' באב שחל השבוע השפיע עליהן באופן מיוחד

07/08/2014
שרון בנרף קבלו עדכונים משרון
  • RSS

התבקשתי לכתוב על קבוצת נשים אומרות חלאס! النساء تقول خلص! אבל יותר בוער בי לכתוב על הדת. כבר חודש שהאדמה כאן בוערת, אז מה זה עוד בערה קטנה משלי?

מיום שנחטפו שלושת הנערים, ידעתי שהפעם זה הולך להיות אחרת. התנתקתי מכל אמצעי התקשורת. לא רציתי לדעת. לא יכולתי לדעת. לא יכולתי לשאת את המחנק בגרון, כל פעם שחלפה בי המחשבה 'איך מרגישה אמא שלא יודעת איפה הילד שלה עכשיו?'. הימים עברו וכבר לא יכולתי להמשיך להתכחש. דיווחו על מציאת הגופות. דיווחו על רצח כנקמה. בני העם שלי רצחו באכזריות ילד. בני. העם. שלי. רצחו. באכזריות. ילד. לא נתפס בכלל. המתיחות בדרום החלה לגעוש והרגשתי את ה'חלאס!' גואה בי ממעמקי הבטן ובוקע את המצח. לא יכולה לראות יותר ילדים מתים.

ל-א   י-כ-ו-ל-ה   ל-ר-א-ו-ת   י-ו-ת-ר   י-ל-ד-י-ם   מ-ת-י-ם.

מתחילת המלחמה הזו, והקבוצה שהקמנו בעקבותיה, אני חושבת כל הזמן על שני צירים במקביל. ציר אחד הוא הציר הנשי. הציר האנושי. הידיעה שגם שם, בעם השכן, ישנן אמהות שכל מה שהן רוצות, זה עתיד טוב יותר לילדיהן. יש לי איך להגיע אליהן? אני יכולה להושיט להן יד? יושיטו לי יד בחזרה? יש לי איך לומר להן "היי, אנחנו לא אויבות. אנחנו כואבות. ואנחנו מקוות. בואי נעשה את זה ביחד. בואי נעצור במו ידינו את השכול. בואי נגיד 'חלאס!' למלחמה הארורה הזאת. בואי נגיד חלאס למלחמות בכלל"?

 והציר השני, הוא הציר של בדק הבית. של חשבון הנפש. שלי ושל בני עמי. בתוכנו. באמונתנו.

שרון בנרף

קם אדם מבני עמי ורצח נער פלשתיני כנקמה. אותי לימדו שיהדות זה 'לא תרצח'.

קם אדם מבני עמי וקרא 'להכנס בהם! לטהר אותם!'. אותי לימדו שיהדות זה 'סור מרע, עשה טוב. בקש שלום- ורדפהו'. לא כאקט פאסיבי תבקש את השלום. תרדוף אותו. תבקש אותו, גם כשהפרטנר הוא לא בדיוק ה comfort zone שלך.

קם אדם מבני עמי וקרא לחברַיי בוגדים ועוכרי ישראל. ואיחל לחברותיי אונס קבוצתי. אותי לימדו שהיהדות רואה בהלבנת פנים, כשפיכת דמים.

השבוע צייַנו את תשעה באב. יום אבל, שבסבב הראשון הבאנו על עצמנו בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובסבב השני הבאנו על עצמנו בגלל שנאת חינם. ללמדנו ששנאת החינם חמורה היא, ומשולה לשלושת החטאים האלו גם יחד. ומה קורה בסבב הזה? נדמה כאילו זכינו בכל הארבעה.

 אבל לא רק שנאת חינם ראיתי בחודש האחרון. ראיתי התעוררות של אהבה. ראיתי נשים מנסות לדבר. ('נשים? מנסות לדבר? אולי תנסו להפסיק לדבר לשם שינוי?') כן. מנסות לדבר. לומדות, מגלות, מבינות שהתקווה של האחת היא האיום של האחרת. שהגאווה של האחת היא הפצע של האחרת. הולכות על ביצים. מנסות ללמוד, איך לזעוק החוצה את כל הפחד והזעם והיאוש שיש בתוכנו, בלי ליפול לתבנית של 'אנחנו' ו'אתן'. בלי להפוך פחד- לאמונה- לעובדה. זה אפשרי בכלל? איך לגייס את כל היאוש הזה, ולהצמיח ממנו תקווה?

נפגשנו השבוע 40 נשים לערב תיקון ט' באב, בסימן אהבת חינם. להגיד לכן שהיה חמאה וקשת בענן? ממש לא. למעשה, רגעים ארוכים מאוד, היה סיוט. לא הצלחנו לדבר בלי לפגוע. לא הצלחנו להקשיב בלי להיפגע. אבל נשארנו. התעצבַּנּו, רתחנו, צעקנו, שרנו, בכינו, נשכנו שפה, עזבנו, חזרנו. אבל נשארנו. לא ויתרנו לעצמנו. איך נדרוש מהמנהיגים שלנו לדבר אם אנחנו עוד לא למדנו לעשות את זה? ואני עוד מדברת על ערב שנכחו בו רק יהודיות. זה כל כך קשה לרפא את הפצעים בתוכנו. כל כך. איך נושיט יד לאחותנו בעזה, בסוריה, באירן, כשבתוכנו אנחנו עדיין עוללות לומדות? איך נתגבר על ההפרדה שעוצבה בתודעתינו מולן, כשעוד לא התגברנו על ההפרדות בתוכינו?

 מדברים על תשעה באב של ימות משיח, שיהיה יום של שמחה ולא של אבל. אולי בכלל צריך לנקד את זה אחרת? אולי לא מַשיח יביא גאולה, אלא משֹיח היא תבוא? חודש אחד, 6000 נשים. יושבות ולומדות לדבר. יותר מזה, יושבות ולומדות להקשיב. יוצרות מפגשים. אורזות חבילות. גם לעזתים. גם לחיילים. מפיצות סרטונים. כותבות ספרים ומערכי חינוך. הפסקת אש או לא, מבינות שאנחנו כאן לריצה למרחקים ארוכים, לא לכיבוי שריפה. לוקחות בחשבון, שאנחנו מתחילות, אבל לא מובטח לנו שבדורנו ננוח על זרי דפנה. יש דברים, שהבנות שלנו תצטרכנה להמשיך.

 "...לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה..." (מסכת אבות).

ואין אנחנו בנות חורין להיבטל ממנה.

בואו נשאיר מאחור את העת להרוג, לקרוע ולַחַשות. עלינו מוטל להביא את העת לרפוא, לתפור ולדבר.

אמן.

>> צפו בסרטון:





מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה