כלל לא טבעי למות: פרידה מסגן רועי פלס ז"ל

"בתום ההלוויה, עברו ההמונים ליד הבור שנסתם שבתוכו שכב רועי היפה, החייכן, המנהיג. שכב בשקט עם ערמת ערכיו וכל החינוך הטוב שלא יוכל ליישם". בילי בסרגליק נפרדת מהבן של חבריה הטובים, ואין נחמה

29/07/2014
בילי בסרגליק קבלו עדכונים מבילי
  • RSS
» סגן רועי פלס ז"ל

הצרחה הייתה בפנים. שקטה מאוד אך קטלנית.

מלבד אישה צעירה שלא יכלה לאסוף את דמעותיה שיישארו פנימה בתוכה, יבבה בקול של חיה פצועה, נשענת כמו מוטלת על עלם יפה עם מדי חיל הים, גמעו האנשים את הצרחה והכאב בפנים. השאלה "למה?" ריחפה באוויר, מטושטשת, נעה מעל ראשי האנשים, אחזה בעצים התמירים וכופפה את גבנו.

אתמול בערב נטמן סגן רועי פלס, בן הזקונים של דור וחגית חבריי. עמדנו המוני בני אדם, כמה שעות, האזנו למילים שאמרו עליו. קול הדוברים נשבר לא אחת ואני הבטתי בחיילים שעמדו לפני, מגוהצים, פנים כחתומות, ועל הכותפת ארון. מעולם לא חשבתי שסמל קצונה הוא למעשה כמו ארון. לפתע דימיתי את הסמל שתמיד מושך אליו הערכה ומעיד על עוצמה, מנהיגות והצלחה בישראל, כארון דומם שמחכה לאסוף אליו נערים, ומשחק הרולטה מרחף מעל ראשם. כן, לא, כן, לא...

ביכינו את רועי ואני בעיקר ביכיתי את הנשארים, את דור חברי הטוב, את חגית, את הסבתא עדה, שצריכה לקבור נכד ואת אורי, הדוד חברי ואת לי ושני אחיותיו. עמדנו כמה שעות בהלוויה. לבסוף, בתום, נשמעו היריות. חשבתי לעצמי מה העניין לירות את מטחי הכבוד האלו, הם מזעזעים, במיוחד בימי מלחמה, מזכיר את הכדור שפילח. כל אותה העת המשיכו הטילים לחוג בשמי הארץ, משחקים תופסת עם כיפת הברזל, מין ריקוד מטורף של חיים ומוות.

היה זה הזוי, כשאחד ממשתתפי הטקס הצבאי אמר שאם תשמע אזעקה, עלנו להגיע לקירות הדרומיים של בית העלמין תוך 60 שניות או מי שלא יכול אז לשכב על הריצפה ולהניח ראש וידיים מגנות. ניסיתי לדמיין את המון האדם שכולאים את דמעותיהם, נשכבים על הריצפה בעת ההלויה... לשמוע טקסט כזה מעורר מיליון מחשבות ונדמה היה לי שהתסריטאי שיכור.

אחרי הטקס המכובד, המדויק והמקצועי כל כך (רואים שצה"ל כל כך מיומן, חשבתי מחשבה שחורה), נסענו לתל ברוך, לבית, לשבת שבעה. תחת השמיים בחצר, ישבנו יחדיו החברים, מנסים לשלוח אהבה לדור שלנו, עליו אנחנו מנסים לגונן מפני הכאב, מייצרים את השיחות שלנו, אותם אנחנו מיצרים שנים אבל כולנו כבר הרגשנו, ששום דבר לא יהיה אותו הדבר.

כעת משדורי שלנו שכול, לכל חיבוק יהיה חסר, לכל שיר יהיה תו חסר, לכל אהבה יהיה חור. ליטפתי את חגית בליבי, חיבקתי את עדה במחשבותיי, והעלנו זיכרונות עם אורי הדוד אבל כבר כלום כלום לא מרגיש טבעי.

כי כלל לא טבעי למות לנשארים ולא משנה שיגידו שלמות זה חלק מהחיים. זה לא. בטח לא כשמדובר בגבר בן 21, שיצא מבחינתו להגן על משפחתו ואז חוטף טיל ישר בבטן ונגמר באחת.
שנים של בית גידול מצויין, השקעה, שמירה ואז בום שטורף הכל.

הלוויה בה אב ואם יחדיו אומרים קדיש בקולות משותפים וסדוקים (נכונה בעיני הייתה בחירתם להגיד יחדיו בקול משותף את הקדיש(. מחר שוב אבוא לנחם את המשפחה הכה יפה הזו. שוב אנסה למצוא מילים ואכשל. ובין זה לזה, מנסה להמשיך לייצר את ערוץ השלום. מותו של רועי מחדד במיידי את הצורך. שלא יהיה עוד אחד שימות, שלא יהיה עוד אחד שימות, שלא יהיה... אני מתפללת. לא אצלנו, לא אצלם. רק לא עוד אחד...

היי מישהו כאן שומע???

בתום ההלוויה, עברו ההמונים ליד הבור שנסתם שבתוכו שכב רועי היפה, החייכן, המנהיג. שכב בשקט עם ערמת ערכיו וכל החינוך הטוב שלא יוכל ליישם. עליו תלולית עפר מכסה את הלא יאומן - גבר צעיר שמת. ערמות של זרים ופרחים כיסו את רועי. הבטתי בהם והם לא הביטו בי. התביישו להיות יפים כשהיופי נלקח באחת.

עכשיו שבעה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה