מתי כבר יגיע הטלפון מקצינת הקישור?

"בודק שוב את הצ’ימידן והמדים, מחדש את המלאי בפק”ל קפה ומחכה לטלפון. מרגיש מוזר ללכת לעבודה בזמן שהמלחמה מתרחשת כמה מאות קילומטרים ממני"

25/07/2014
גדי שטרית קבלו עדכונים מגדי שטרית
  • RSS

נו, איך זה שעדיין לא גוייסת? כמה פעמים בשבועיים האחרונים שמעתי את המשפט הזה בצורות שונות. חלק מהפעמים השאלות הללו נאמרו מדאגה והתעניינות, ולפעמים הן נאמרו מתוך הקנטה וחיוך זדוני. אבל ככה זה היום. במהלך השנים אני רץ מאימון לתעסוקה, ראיון לחיילים ולעוד ישיבת סיכום אימון והכל תוך כדי ניהול קריירה וחיי משפחה.

במציאות של היום זה הפך להיות דבר דיי נדיר במחוזותינו, לראות מישהו שביומיום מגיע עם חולצה מכופתרת, מחליף למדים ונעלם. אז בעבודה מהר מאוד מתייגים אותך כמורעל וכפראייר אבל זה תמיד נראה לי בסדר גמור כי "ככה החיים בישראל כבר שנים, ועכשיו זאת המשמרת שלי".

ופתאום, פורצת לה מלחמה לא קטנה בדרום, אירוע רודף אירוע, מתחילים לגייס מילואים, צווי שמונה נשלחים. החדשות מלאות בפרשנים ורעש תקשורתי, הלב מתמלא בדאגה לחיילים אבל מעבר לכך גם בלא מעט אדרנלין, הרי בטוח יקפיצו אותנו.

תמונה מהמילואים. צילום: אלבום משפחתי

אשתי שואלת בדאגה, האם יש סיכוי שיקפיצו אותך? ואולי שווה לוותר הפעם כי זה הרי בדרום ואתה בכלל בגזרת הצפון. היא לעולם לא תבין מה זה עושה לי בראש ובלב הידיעה שחיילים נלחמים ונפגעים ברגעים אלו. הרי בדיוק לרגעים כאלה אימנו אותנו ואנו אימנו את החיילים שלנו.

הבית מלא ילדים מעבר לילדיי. אנו מארחים בני דודים מאשקלון כבר ימים והחגיגה בעיצומה. מוזר לשמוע איך ילדי הדרום מעודכנים בכל המתרחש וילדיי חיים בבועה. המפגש יצר חיבור מדהים והילדים פורחים אבל מידת החרדה והחיבור לחדשות מורגשת בכל שיחה ומשחק, דבר שיצר אצל ילדיי מודעות למצב ופתאום הם עוקבים בדאגה אחרי החדשות ומלווים אותי בבית מתוך חרדה שקטה שאעלם להם פתאום.

החברים מהמילואים מתחילים להתקשר לברר, מי שמע משהו, לאן אולי ייקחו אותנו, ובעיקר מתי כבר יקראו לנו. מתעדכנים מה קורה בגזרה הצפונית, אולי גם משם תיפתח הרעה, ואנו הרי מוכנים לה. כן ככה זה, דפוקים אבל אופטימיים. אנשים שבקושי רב מתעוררים בבוקר ביום רגיל, לא ממש אוהבים לרוץ אבל תנו להם סיבה לאדרנלין טוב, למילואים עם החבר'ה וקדימה אריות, אחרי.

ואני בשקט בערב, אחרי שכולם הלכו לישון, הולך ובודק שוב את הצ'ימידן והמדים. מחדש את המלאי בפק"ל קפה ומחכה לטלפון (למיטב ידעתי אין תיק יותר מסודר בבית מאשר הצ'מידן למילואים). מרגיש מוזר להגיע כל יום לעבודה, בזמן שהמלחמה מתרחשת כמה מאות קילומטרים ממני

שותק רוב היום להערות של אנשים מהעבודה לגבי המלחמה. הרי מה הם כבר מבינים, להתלהם זה קל ולבצע זה לא פשוט, וכשיש הרוגים ופצועים זה קשה. שומע חדשות 24/7, משתדל לצמצם את הקשקשת המיותרת שמסביב ומתמקד בלהבין מה באמת מתרחש בשטח. עונה ראשון לכל שיחת טלפון מקווה שאולי תתקשר קצינת הקישור. בסוף אני מתפלל שהחיילים שלנו שישמרו על עצמם אבל שלא יעצרו מבלי לסיים את המשימה אליה הם נשלחו – שקט וביטחון ליישובי הדרום.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה