מה עושה אמא כשהילד שלה נמצא בסכנה?

לדאוג לילד החייל שנלחם על החיים שלו בעזה זה כמו לדאוג לילדה שנלחמת על חייה במחלקה האונקולוגית. ענת קלו לברון עם התובנות בעקבות המלחמה במחלת בתה

24/07/2014
ענת קלו לברון קבלו עדכונים מענת קלו לברון
  • RSS

כבר כמה ימים אני יושבת וחושבת איך אני יכולה לעזור לכל אותן אימהות שמשתגעות מדאגה לילדים שלהן ופתאום הבנתי שלדאוג לילד שנלחם על החיים שלו בעזה, זה כמו לדאוג לילדה שלך שנלחמת על החיים שלה במחלקה האונקולוגית. זה בעצם לדאוג לילד שלך שנלחם על החיים שלו מול סכנה ברורה ואמיתית. בכל אחד מהמצבים את חסרת אונים ומשתגעת מדאגה באותה המידה.

7 דברים שלמדתי במלחמה הפרטית שלי:

1. מי שאני אהיה שם, בתי תהיה שם

במשך ארבעים ושמונה השעות הראשונות אחרי שהודיעו לי שבתי חולה בסרטן ישבתי ובכיתי בלי הפסקה. זה לא היה בשליטתי, אכלתי ובכיתי, דיברתי ובכיתי, קראתי ובכיתי, ראיתי עם בתי הצגה ובכיתי. בשלב מסויים ראיתי את צביה האחות האחראית של המחלקה נגשת אלי באצבע שלופה, כשהגיעה אלי היא אמרה "הבת שלך לעולם לא תראה אותך בוכה". הנשימה שלי נעצרה והרגשתי שקיבלתי אגרוף בבטן. ניסיתי למחות ולהסביר לה שהיא טועה אבל צביה לא התבלבלה וחזרה על דבריה תוך כדי שהיא מדגישה כל הברה - "הבת שלך לעלום יותר לא תראה אותך בוכה". לימים הבנתי שהאגרוף הזה היה מתנה, מי שאני אהיה שם בתי תהיה שם, ואם אני אצליח להיות חזקה גם היא תצליח למצוא את כוחות הנפש שלה.

2. הבטחות צריך לקיים

על פי מודל האבל של אליזבת קובלר רוס בכל משבר יש חמישה שלבים אותם אנחנו עוברים, הראשון הדחקה, השני כעס השלישי משא ומתן, הרביעי דיכאון והחמישי השלמה. מנסיוני יש פעמים שאפשר לחוות שניים שלושה שלבים במקביל. אבל השלב שאני רוצה להתמקד בו הוא שלב המשא ומתן השלב שבוא בין אם אנחנו מאמינים או לא אנחנו מוצאים את עצמנו מסתכלים לשמיים ומבטיחים את כל מה שאנחנו יכולים להבטיח על מנת שאהובינו יחזרו אלינו בשלום. אני בשלב הזה מכרתי את הכל - את הבית, הבעל, ההורים העיקר שבתי תשוב אלי בריאה ושלמה. לימים התברר שרשימת ההבטחות הללו היא זו שסללה את דרכי לעולם מלא בהגשמה. לפעמים זה לקח שנה לפעמים שנתיים ולפעמים אפילו יותר, אבל הבטחות צריך לקיים.

מלחמה פרטית. צילום: שאטרסטוק

3. לברור בקפידה מה אנחנו מכניסים לחדר המוגן שלנו

יש רק מקום אחד שאנחנו צריכים להגן עליו והוא התודעה שלנו ודווקא את המקום החשוב הזה אנחנו משאירים פרוץ להשפעתה של התקשורת, של שיחות החולין ושל פרשנויות שרלטניות של אנשים שאנחנו לא מכירים. הטבע שלנו הוא להקשיב לבשורות רעות וסיפורים מפחידים, ככה התודעה שלנו מתוכנתת עוד מהימים בהם גרנו בג'ונגל והסתתרנו מפני אריות טורפים. וככה בדיוק מתנהגת אמא שהילד שלה בסכנה כאילו היא לביאה ועליה לאסוף את כל המידע שיגן על הגור שלה. העניין הוא שהמידע היחיד שמסתובב כרגע בעולם הוא מידע שכל תפקידו להפחיד אותה שכבפועל על כל סיפור טרגי ונורא שאנחנו שומעים יש עשרות אלפי סיפורים חיוביים במציאות רוב החיילים חוזרים הביתה שלמים ובריאים רוב החיילים יצמחו ויגדלו מהחוויה שהם עוברים התפקיד שלנו הוא לבחור בקפידה למה ולמי אנחנו מקשיבים.  אני בחרתי לחפש רק סיפורים אופטימיים ולכן עד היום מנכ"ל עמותת גדולים מהחיים נוזף בי ואומר: "טינקרבל תתעוררי, יש בחיים גם סיפורים עצובים".

4. נשמע נדוש אבל עובד כמו קסם – תודה תודה תודה

כשהבת שלי היתה חולה בשלב מסויים החלטתי לפנות לבורא עולם ולבקש ממנו עזרה. מכיוון שכל הידע בעולם האמונה התמצא בהדלקת נרות חנוכה בכל ערב הייתי מנסה לנסח תפילה שתשמע ראויה. העניין הוא שבכל ערב רגע לפני שהייתי פוצחת בתפילה הקול הפולני שלי היה מתערב ומזכיר לי שלפני שמבקשים בקשות צריך קודם כל להודות. וכך בכל ערב לפני השינה במשך רבע שעה הייתי מודה על דברים גדולים כקטנים על כך שיש כל כך הרבה אנשים שעוזרים לנו, על כך שיש לנו כאלה ילדים מופלאים, על כך שהתברכנו באנשי צוות מדהימים ועם כל הודיה וכל הודיה הייתי מרגישה יותר בת מזל ופחות מסכנה.

5. חופש הבחירה תמיד לצידי

זה נשמע מוזר ולא הגיוני אבל בכל רגע ובכל שניה יש לנו יכולת בחירה. אנחנו בוחרים לקום בבוקר וללכת לעבודה, אנחנו בוחרים לגור במדינה שלנו, למרות שברוב הפעמים נדמה לנו שאנחנו חייבים. העניין הוא שכשאנחנו מסתובבים בעולם מתוך תחושה של חובה, לא משנה איזה דברים מופלאים נעשה תמיד נרגיש מסכנים ומקופחים וכאשר נהפוך לבעלי בית של הבחירות שלנו נרגיש מנהיגים. אמר ויקטור פרנקל "אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד את האחרונה שבחירויות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימת , לבור את דרכו".

6. אחיות לנשק

שלושה דברים הצילו את הבת שלי, הצוות שטיפל בה, האהבה והחברות שלה. לא טוב היות האדם לבדו על אחת כמה וכמה כשהוא שוהה בסבלו. בתי היתה חולה במשך שנה וחצי. אחרי חצי שנה שבה היא היתה מכונסת בעצמה יום אחד הגיעה למחלקה ילדה בת ארבע וברגע אחד כל מסלול המחלה השתנה. אי אפשר היה להפריד אותן וגם אי אפשר היה להפריד אותנו האמהות שלהן, אחרי חודשיים הגיעה עוד ילדה ואחרי חודשיים עוד אחת. הפכנו לשתי רביעיות רביעיית הבנות ורביעיית האמהות. הכוח שיש לקבוצה הוא כוח יוצא דופן, אי אפשר היה עליהן ואי אפשר היה עלינו. אז נכון שיש דברים שנקבעים מלמעלה ואין לנו שליטה עליהן אבל הכוח של הביחד הזה מאפשר לעבור את הימים הקשים בדרך אחרת לגמרי כי רק מי שעובר את מה שאתה עובר יכול באמת להבין אותך ולתמוך בך.

7. אנחנו יודעים איך זה מתחיל אין לנו מושג איך זה יגמר

המלחמה היא לבנת הדומינו ראלי הראשונה. לפני עשר שנים, כשהבת שלי סיימה את הטיפולים, הבנתי שיש לי הזדמנות פז להחליט לאן אני ממשיכה. את הרכבת של חיי ממילא עצרו בחריקת בלמים תוך כדי תעופה מהמסילה, אז עכשיו אחרי שכל הקלפים נטרפו יש לי הזדמנות פז לשאול את עצמי בפעם הראשונה מה באמת אני רוצה. איזה חיים אני רוצה לחיות ומי אני רוצה להיות. מלחמות הן דבר נורא אבל יש להן תפקיד חשוב והוא - להזכיר לנו שפה זו לא החזרה הגנרלית הדבר הזה שאנחנו קוראים לו חיים, הוא הוא הדבר האמיתי. עשרה אחוז מחיינו נקבעים על ידי כוח עליון על התשעים אחוז הנותרים ברוך השם רק אנחנו משפיעים.

*****

ענת קלו לברון היא מחברת הספר “אושר, לא מה שחשבתי” (כנרת זמורה ביתן), מרצה על שינוי והשתנות, עורכת את הקואצ’לטר - מגזין האימון האינטרנטי ומשדרת את תוכנית הרדיו “אסימונים” ברדיו מהות החיים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה