הילארי קלינטון: אוהבת ישראל, אוהבת נשים

האם הילארי קלינטון תהיה נשיאת ארצות הברית הבאה? כן, כן, בבקשה כן! בינתיים נתנחם כאן באהבתה לישראל, ונחכה ש"צוק איתן" יסתיים, כי במלחמה נגד המיזוגניה אין הפסקת אש לרגע

24/07/2014
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS

בחירתה של הילארי

הערבים כולם רוצים במותנו, הסמולנים (גם כותבת שורות אלו) באים לכלותנו, אנחנו בודדים במערכה (אבל מנצחים!), והעולם? הוא כרגיל לגמרי נגדנו. זהו הלך הרוח הישראלי אם הבנתי אותו נכון, ואני נטולת אנרגיות להתווכח עם האמירות הפסקניות האלה ברגע זה ממש, אבל היי, מצאתי מישהי שלא תכעסו עלי אם אספר לכם עליה: הילארי רודהאם קלינטון. שמאל וימין גם יחד יכלו להנות משרת החוץ האמריקאית לשעבר, כשישבה לשולחנו של ג'ון סטוארט "בדיילי שואו" וניסתה  לאזן את דעותיו על המתרחש כאן, ובייחוד להתמקד בחוסר ההסכמה של חמאס להכיר במדינת ישראל. "תושבי עזה לכודים על ידי הממשלה שלהם, המחוייבת לאלימות והתנגדות, הם משקיעים יותר בלהשיג טילים חדשים מאשר לשפר את חיי האנשים. ב-2012 ישראל כמעט פלשה לעזה שוב בגלל הטילים, טסתי לשם, והישראלים צודקים לגמרי בכך שאינם יכולים לשבת ולתת לטילים לעוף מעליהם", אמרה לסטוארט, בתשובה לשאלה על מה שהוא כינה, "המשבר ההומניטרי בעזה". החדשות הרעות, הן שבעוד ב"עמוד ענן" הילארי הייתה זו שבאה לכאן לעשות קצת סדר, עכשיו מדובר בסך הכל באישה פרטית שאין לה תפקיד ציבורי, ובכלל היא עסוקה בקידום של ספר. הדרך היחידה שנוכל להנות מהמעורבות האמיתית של קלינטון בנעשה במזרח התיכון, היא לחכות שהיא תבחר לנשיאות ארצות הברית ב-2016, אבל לפני כן היא צריכה להחליט ולהודיע שהיא בכלל מעוניינת.

צפו בראיון עם סטוארט:

טוב, נו, בוא לא ניתמם: הודעה רשמית טרם ניתנה, אבל ההחלטה להשתתף במרוץ לנשיאות התקבלה, כך על פי רוב ההערכות. מסע הפרסום לספר הביוגרפי, "hard choices" מהוה עבור הילארי הזדמנות להחשף בכל המדיומים החשובים כרגע,  לדבר על מדיניות חוץ, חברה, חינוך ובעיקר להזכיר לקהל למה אוהבים אותה. השבוע התארחה קלינטון בארוע של חברת טוויטר, שחגגו לה שנה למנוי שלה ברשת החברתית, והציבו לה שאלות מהעוקביה ברשת. השאלה הראשונה הוקדשה לנושא הפמיניסטי: מלאלה יוספאזי, הנערה הפקיסטנית המפורסמת ביותר בעולם, שנורתה על ידי הטאליבן בגלל רצונה ללמוד - שאלה אותה כיצד יראה העולם עם יותר נשים מנהיגות. תשובתה של קלינטון הייתה: "יש לנו עדויות שנשים מנהיגות נותנות דעת מיוחדת לנושאים שמשפיעים על המשפחה, וכמו כן יותר רגישות לאפליה, לא רק נגד נשים אלא נגד מיעוטים אחרים. וחוץ מזה, אישה בתפקיד הנהגתי שולחת מסר לחצי מאוכלוסיית העולם, שההשתתפות שלהן אינה רק מצופה, היא גם רצויה". גולשת אחרת שאלה את קלינטון מה העצה שלה לאישה בעין הציבורית, לכך ענתה הילארי כי תמיד ינסו להסיח את דעתך, לדבר על הבגדים שלך והשיער שלך, וחשוב להשאר בפוקוס ולגדל עור עבה, "יש לי קרם לחות מיוחד לזה", הוסיפה.

האמירות האלה טובות ויפות, אבל האם יש סיכוי אמיתי שקלינטון תרוץ על הטיקט הנשי? התשובה המשמחת כאן היא כן, לגמרי. יותר ויותר, כשמנותחות תוצאות הבחירות של 2012 לנשיאות ארצות הברית, מתחוור כי "הפער המגדרי" היווה גורם מכריע בבחירתו של אובמה, או יותר נכון - בכשלונו של מיט רומני. רומני הצליח לעצבן לא מעט נשים בגישתו השמרנית לאמצעי מניעה והפלות,  בקשר שלו עם מוסדות דת ובהתבטאויות מטופשות על נשים וקלסרים, והתוצאה היא שנשים פשוט זנחו אותו והצביעו בהמוניהן לאובמה, מה שהיווה גורם מכריע לבחירת: יותר מהפרש של 10% מצביעות לאובמה לעומת מצביעים. אם קלינטון קוראת את הנתונים האלה ומחליטה להמשיך עם הקו הפמיניסטי, תוך הפנמה שלא מעט נשים נוטשות את דפוסי ההצבעה שלהן מהבית ומצביעות למי שטוב להן - אלה חדשות טובות לנו ביותר ממובן אחד. הקול הנשי מתחיל להיספר באמת. עכשיו צריך גם לפדות אותו.

ישנן בנות שחשות ת'צמן

השבוע שמעתי את אחייניי מזמזמים את "חשה", הלהיט של עדי ביטי, סוכריית הפופ הצעירה והמדוברת של הרגע. הרבה כבר נאמר על ביטי: שהיא יפה, מוכשרת, אמביציוזית,  צעירה מכדי למכור סקס בגיל 13 וכיוצב'. את כל אלה ידעתי גם בלי להקשיב לה, אבל עכשיו אני גם מכירה את השיר הדי מדבק, והוא מעניין בפני עצמו. את המילים והלחן כתב לביטי אוהד חיטמן, אשף בפופ, ואין מה לאמר, זה פשוט עובד. כמו שהזמרים המזרחיים גילו עוד קודם, יש מילים בסלנג שפשוט מחכות שיכתבו עליהן שיר, "חשה" ו"עפה על עצמה", הן שתיים מאלה.

הנה השיר:

והנה המילים המלאות:

איך שהיא הולכת 
עם האף בעננים 
כל הזמן נדחפת 
להיות בעניינים 
לא באמת אכפת לה 
היא בטוחה במקומה 
והיא עפה עפה עפה על עצמה.. 

איך שהיא דורכת 
על הבנות האחרות 
עד שמסתבכת ו.. 
מחפשת חברות 
לא שלא אכפת לה 
(לפעמים היא נשמה) 
פשוט היא עפה עפה עפה על עצמה.. 

איך היא חשה ת'עצמה 
לא חושבת על מה 
יגידו עליה 
כל אחד יודע ש.. 
היא חשה ת'עצמה 
זהו כל עולמה 
והיא עושה רק מה שבא לה! 

חושבת היא קוסמת 
שמכשפת את כולם 
כל הזמן חולמת איך מ- 
סובבת ת'עולם 
מה שבאמת אכפת לה 
שרק יחסירו נשימה 
איך היא עפה עפה עפה על עצמה.. 

איך היא חשה ת'עצמה.. 

מתי בסוף את כבר תביני, שזה לא רציני? עכשיו תפנימי! 
שיום אחד יבוא ואת תדעי שבקצה 
לא תמיד הכל..יוצא, כמו שאתה רוצה.. 
הכל פתוח עוד לא מאוחר, 
מצב הרוח לא בטוח ישתפר מחר, 
אז למה את מסרבת לקבל ת'מציאות שצפה..מולך.. 
(איך שאת עפה על עצמך..) 

"חשה" הוא שיר כיפי, אבל גם מקומם. זוהי בעצם גירסת 2014 ל"ישנן בנות" שכתב יאיר רוזנבלום - שיר ששם זרקור, או בעצם מגכיח, התקוטטויות בין נערות צעירות. הגיבורה של השיר היא ריקנית, שטחית, מתנשאת, כזו שהבנות האחרות לא אוהבות, ואולי בעצם הביקורת היא עליהן, כי השיר מגן עליה כשאומר, "לא אכפת לה מה יגידו". התוצאה, בכל מקרה, היא חזרה על דפוס שאנחנו שומעות שוב ושוב - שבנות לא יודעות לפרגן זו לזו, הן מקנאות זו בזו, אין בהן נאמנות, ובקיצור - כולנו פקאצות. מי שרוצה לראות מה קורה עם הפקאצה שמגלמת ביטי בשיר הזה, בעוד 30 שנה נאמר, יכול להתבונן בעלמה זק בפרסומת חדשה, מתלוננת שהיא שונאת נשים שנראות טוב בבוקר, בעוד מתבוננת במראה לא מרוצה. כי כאלה אנחנו, ממורמרות באופן כללי, ובדרך כלל על נשים אחרות.

לא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין "חשה" לבין שירי מלחמה שליוו השבוע את הפסקול המדמם שלנו כאן, שירים כמו "הרעות" ו"אנחנו שנינו מאותו הכפר". החיילים שנהרגו השבוע לא היו מבוגרים בהרבה מעדי ביטי, ובמותם הם נשארו יפים, טהורים, צודקים. גם הם הצטרפו ויוצרים עכשיו את האתוס התרבותי, ישירו עליהם שירים חדשים (אייל גולן כבר הקליט אחד, כמובן), ובכל השירים האלה יככבו ערכים של נאמנות, חברות, ליכוד. לא שירים של קנאה וצרות עין. עליהם מספרים דברים אחרים. בשדה הקרב, לגבר הצעיר יש הרבה הזדמנויות להראות חברות למופת, להיות גיבור. בשדה הקרב של החיים, לעומת זאת, לנערה יש הזדמנות רק להיות פקאצה (או להגיד שמישהי אחרת היא כזו).

מבלי לזלזל בקורבן של הנופלים, בסבל של הנותרים מאחור, באסונות שהורסים משפחה אחר משפחה, ערב אחר ערב, אני רוצה לשאול, ולו רק בלחישה: עד מתי נוותר אנחנו, הנשים, על תארים כמו "גיבורה" ו"נאמנה"? עד מתי ניתן שישירו עלינו דברים מכוערים, או שנשיר אותם על עצמנו? האם באמת אין לנו דרך אחרת להכנס למועדון הערכים החיוביים, מאשר דרך מדים, דרגות, קרבות והלוויות?

מלחמה, מלחמה, חג למיזוגניה

לשנאת הנשים הישראלית אין הפסקת אש באופק. להפך, ככל שהקרבות מתגברים והאמהות סובלות, השיח כלפי נשים הוא יותר מקטין, משתיק, מחפיץ. סיפרנו לכם כאן השבוע על ההצעה המטורפת של פרופ' בבר אילן הקשורה לאונס ככלי לחימה, על התבטאויות בנוגע למיניות של אורלי וינרמן כאשר זו הביעה את דעתה על המלחמה, וגם על החדלון מעשייה למען הנשים בכנסת, בזמן שהתותחים רועמים.

והנה עוד דובדבן לקצפת: השלט רב הטעם הזה שהוצב בכניסה של אור יהודה על ידי עירית אור יהודה:

 

10561830_10152497140044765_5913989066258407231_n

כן, עיריית אור יהודה השתמשה במיטב כספי הארנונה של תושביה כדי לעודד את החיילים "הכנסו באמא שלהם ותחזרו לשלום לאמא שלכם".

נגמרו לי המילים, אבל לרן גבריאלי בפייסבוק יש כמה, שאני שמחה לצטט כאן. כל מילה נוספת, מיותרת:

"להיכנס באמא שלהם זה אומר שגבר מכריע גבר אחר דרך השתלטות על הנשים שקשורות אליו.
יש היררכיה לפי ראש עיריית אור יהודה: גברים נכנסים ונשים חוות כניסה לתוכן
ובזה טמון הניצחון.
כניסה של האויב בך או כניסת חזרה הביתה של הבן השב אל ביתך.

להיכנס באמא שלהם זה לשמוח שאנחנו שוב הורגים במקום להצטער שאנחנו עדיין הורגים ונהרגים.
להיכנס באמא שלהם זה להיות גבר שמוכן לייצר אימהות שכולות אצלנו בתנאי שאצלם יהיו הרבה יותר אימהות שכולות. כאילו שאבות לא מתים משברון לב.
מי שהעציב הכי הרבה אימהות ניצח? מי שנכנס בהכי הרבה אימהות הוא הכי גבר?

לאחל לחיילים לחזור בשלום, מקפל בתוכו שמחה לאימהות ולאבות שדואגים בבית.
לחזור בשלום אומר בלי מילים לאחל שננצח במלחמה.
אומה שכל חייליה חזרו משדה הקרב בשלום זו אומה שכנראה גברה על הצד השני ללא תנאי. ( שכולם יחזרו בשלום כבר לא יקרה לנו, הא?)
אפשר בבקשה לעזוב את האימהות בשקט בלי להיכנס בהן?".

תודה רן, תודה שאתה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה