תשתקי

"מאיימים עלי, מאחלים לי שטיל יפול לי על הבית, שולחים אותי לגור בעזה ועוד שלל ברכות ברוח התקופה. אבל האמת שאלה שדורשים ממני לשתוק, מפחידים אותי הרבה יותר". אור אלתרמן ברנע, מייסדת מאמאזון, על תקופה של חושך והשתקה

21/07/2014
אור אלתרמן ברנע קבלו עדכונים מאור
  • RSS
» מילים הן הצד החזק שלי. אור והיילי (צילום: אורית פניני)

כבר יותר משבוע אומרים לי לסתום את הפה. אנשים שמעולם לא פגשתי, שלא מכירים אותי, פונים אלי דרך הסטטוסים שלי או בהודעות פרטיות בפייסבוק ודורשים ממני לסתום.

חוץ מאלה יש גם את ההם שמאיימים עלי, מאחלים לי שטיל יפול לי על הבית, שולחים אותי לגור בעזה ועוד שלל ברכות ברוח התקופה. אבל האמת שאלה שדורשים ממני לשתוק, מפחידים אותי הרבה יותר.

בשבוע האחרון גיליתי שלא מעט אנשים חושבים ש"בזמנים כאלה" אסור להעביר ביקורת, צריך להישאר מאוחדים. מאוחדים? כל הפגנה של 30 איש דורשת פתאום תגבורת של המשטרה אל מול מי שמת לפוצץ אותה ואת האנשים שבה במכות. אנחנו מרחק יריקה ממלחמת אחים והסטטוסים שלי הם מה שיפרקו את העם? הלוואי והיתה לי השפעה כזו. לצערי כנראה חוץ מלשכנע את חבריי המשוכנעים ולעצבן כמה ימניים, הסטטוסים שלי לא ממש יזיזו לעתיד המדינה.

חבל דווקא כי מילים זה הצד החזק שלי ומאז ומתמיד היה קשה להשתיק אותי. אבל מתחילת המלחמה המילים קיבלו משמעות נוספת, הן הפכו לחבל הצלה. כדי להילחם בדיכאון וביאוש ככל שהמצב נהייה יותר מוטרף וקיצוני, אני מרגישה צורך לצעוק יותר חזק (ובלי אף סימן קריאה אחד) שזה לא חייב להיות ככה.

איך אפשר לשתוק כשאמהות מביעות שמחה על מוות של ילדים, כשאנשים עושים הכללות קיצוניות על אוכלוסיה שלמה אבל מתעקשים שהם לא גזענים, כשמכל צד נשמעים קולות לשטח אותם, לרמוס אותם, לשרוף את כולם ואף אחד לא רץ להתחבא מאחורי הספה? כשנהיה לגיטימי לאחל לרצח עם שלם וזה לא נחשב קיצוני או פסיכי, ואפילו תקבל על זה לא מעט לייקים ותגובות אוהדות.

אבל להעיז להגיד בימים אלה מילים כמו שלום, הסכם, הפסקת אש זה הופך אותך להזויה וחיה בסרט. לנסות לבטא אמונה בבני אדם, נאיביות, רצון אמיתי לתקשר - זה הופך אותך למנותקת מהמציאות ועוכרת ישראל.

סולידריות לפי ישראל 2014 היא להביע שנאה יוקדת לאחר ואמונה עיוורת במנהיגים שלנו. כל השאר מתבקשים לשתוק או להמשיך לכתוב סטטוסים על חתולים ותינוקות.

אז בניגוד לרוב המוחלט של החברים שלי שפשוט מוחקים כל קול גזעני שפתאום קופץ להם בפיד (ובשעת מלחמה מבהיל לראות כמה כאלה יוצאים מהמקלטים שלהם) - ככל שהקולות הגזעניים והקיצונים מתגברים מולי, אני מרגישה צורך דון קישוטי שכזה להציג את האלטרנטיבה. אני לא מוכנה להעלים אותם ובעיקר לא רוצה להיעלם להם מהעיניים.

כמו אזעקה אני אמשיך לצפור להם בפיד מתוך אמונה נאיבית שאולי אולי למישהו זה בסוף יזיז משהו. אני מרגישה שאני חייבת להאמין בזה ואני חייבת לנהל את הקרב הזה, הקרב בו להביע אמפתיה לצד השני זה אנושי, להעביר ביקורת על הממשלה זה צו השעה, לבטא את הכאב ואת האמונה שלי זו זכותי, כי אם הדבר היחיד שאני חוזרת עליו כמו מנטרה בימים אלה זה שחייבים לדבר, אז אסור לשתוק וחייבים לדבר עם כולם. בצד שלנו ובצד שלהם.

>> הכותבת היא מייסדת מאמאזון, קהילת אמהות בפייסבוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה