עושים מלחמה וגם אהבה

מלחמה זה טוב לרווקים ולרווקות? כך זה מרגיש לפעמים, במיוחד כשיושבים במקלט בתל אביב ודואגים לבחור במילואים שרק לפני שבועיים סימס לך "ערה?"

16/07/2014
אולגה לביא קבלו עדכונים מאולגה
  • RSS

כבר שבוע שני שבחורים במדים מסתובבים ברחובות של תל אביב. חלק מחבריי קיבלו צו 8. אחד מהם חוגג היום יום הולדת בפאתי עזה.

עכשיו הם לא סתם גברים ישראלים מצויים. עכשיו הם הרבה יותר מזה - הם מלכים ששומרים עלינו.

פתאום אותם גברים שהיו אומרים לך ״מאמי, אני לא יכול לאסוף אותך, מצאתי חניה חלומית ליד הבית ואם אוציא רכב בטוח יתפסו לי, קחי מונית, סבבוש?״ וסימסו לך ״ערה?״ באמצע הלילה, כל אותם גברים שירדת עליהם עם החברות בבר השכונתי - פתאום הם לובשים מדים, יוצאים למבצע, אוכלים מקופסאות השימורים במקום טאפסים ברוטשילד ונראים רציניים, בוגרים ומוכנים להגן על המדינה. פתאום הם מוכנים להתחייבות ולא מפחדים מאחריות - מילים האסורות בלקסיקון של הרווקות.

וכל אותן בנות שהיו מתכתבות זו עם זו שעות בוואטסאפ איך ומה ״הוא לא״, מתארות בפייסבוק איזה דייט הזוי קרה להן אתמול - פתאום הן שמות פס על המניקור היקר ובאות להתנדב, להכין סנדוויצים ועוגות לחיילים, משתפות סטטוסים מהעמוד של צה״ל ולא תמונות של חתולים ואצבעות רגליהן בחוף הים. הן נושמות עמוק כאשר מישהו מפרסם תמונה עם הכיתוב ״תראו את המקלחת הצבאית״ או ״ארוחת בוקר צבאית צנועה למדי״ ודואגות, דואגות, דואגות.

olga167car

הרווקות התל אביביות לומדות שלקפוץ למספרה אפשר לא רק בשביל הטיפול, אלה בגלל האזעקה. מתחילות להבין בסוגי הטילים, ללכת לחדר כושר ״כי שם יש מרחב מוגן״ ומעלות סלפי עם כיפת ברזל.

החיים נכנסים לשגרה החדשה, בה כל הגברים, בלי קשר לסטטוסים החברתיים והכלכליים הקודמים, מקבלים את המעמד המושך ביותר: מעמד גיבור העולם שמוכן להתקלח מהקומקום פעם בשבוע, לשרוד שעות ללא פייסבוק כי נגמרה לו הסוללה ואין שקע להטעין וזקוק לגרביים יותר מאשר לסקס.

 מילואימניקים, שנאלצו לעזוב את העבודה, חברה, ילדים, כלבים-חתולים ובעיקר - את גמר המונדיאל, מסתפקים בכריכים במקרה הטוב, כאשר בחלומות שלהם הם עדין יושבים ברוטשילד 12 עם כוס קפה של בוקר וביצי בנדיקט ומסתכלים על הבחורות שעוברות בשדרה.

רווקים ניצחיים מהמרכז שמקבלים את העוגה הביתית מהבחורות החמות בפריפרייה כבר לא מתבדחים על הבנות שהולכות לשירותים בדייטים בשביל לא לשלם על הקפה. לא לתמיד, אבל לפחות בימים האלה, הדברים נראים קצת אחרת. טוענים שמרחוק רואים יותר - במדינה הפיצית שלנו גם  מרחק של 50 דקות מהמרכז כבר עושה את העבודה. תזכורת קטנה שהחיים הם לא פיקניק ולא פייסבוק.

olga167

 אנחנו מגיעים לגדוד שיושב קילומטר מעזה ללחלק מנות של המסעדה שתרמה פסטות טעימות וחמות ברוטב עגבניות. יוצאים מהאוטו ומרגישים בסרט: השמש שוקעת בין הטנקים, נערים חמודים במדים, רציניים כאלה, עם נשק, מסתובבים סביבינו, לוקחים מאיתנו ארגזים ולא מפסיקים להודות, במבוכה קלה, ומסרבים להתחבק ״כי לא התקלחנו מזמן, את יודעת״.

ol2

 סערת הרגשות לא חולפת - אני חוזרת הביתה ומרגישה מוזר לישון במיטתי הנוחה, עם מצעים נקיים, מעלי מאוורר ובראשי תוכניות למחר, שאמנם יכולות להשתנות בחצי שנייה אבל לא בעקבות אזעקה.

 החיים האלה מקבלים פרופורציות ושוב בכוח ולא מתוך בחירה.

אין חשק לחופשה, אין כוח לעבודה, אבל כולם ממשיכים כרגיל, למרות שקצת בכאילו.

קפה של בוקר הופך למתנה. כי לא לכולם יש את הפריווילגיה הזאת. גם המקלחת.

 סטטוסים אירונים בפייסבוק, שיוך מדויק למחנות הפוליטיים, קולות של מגישי החדשות מכל חלון במהלך היום וכמובן גם בערב, נדודי שינה ועייפות. אבל דבר אחד נהיה מאוד מדויק: אין לדחות למחר. אם לצאת אז עכשיו, כי מחר אולי לא יהיה עם מי. אם להגיד - אז עכשיו, כי מחר הכל יכול להשתנות. זה הזמן להרגיש, להתרגש, להתנצל ולסלוח. להזכיר בפעם המיליון לאנשים חשובים שאנחנו אוהבים אותם בלי להעמיד תנאים.

זה הזמן להספיק, לא בעקבות הפחד אלא מתוך הרגישות השברירית שנוצרה בנו. לנסות למצוא נקודות קירוב ולא ריחוק. למרות הקושי, לנסות שוב ושוב.

 הפנים שלהם חולפות לי מול עיניי. כולם יפים, כולם טובים, מה זה חשוב - גובה, כמות השער, גודל של המשכורת, אוהב בשר או טבעוני, משאיר את המשחת שיניים פתוחה או לא, קונה בדיזל או בקסטרו, גר בתל אביב או ביפו? העיקר שיחזור בשלום. העיקר שיחזור.

 מה זה חשוב כמה זמן היא תקועה במקלחת? כמה היא מבזבזבת על פדיקור, מדברת בטלפון עם חברות, מכורה לקניות או מאוהבת בכלבה שלה וחופרת בגלל ששוב שכחת להוציא זבל? העיקר שלא תתפוס אותה האזעקה בחוץ. שלא תפגע. שלא תבכה.

 מלחמה היא לא דבר חיובי, חד משמעית. אבל אולי אפשר להפיק תועלת מהשיעורים שהיא מלמדת אותנו. אפשר להיות קצת ביחד, קצת אחד למען האחר, קצת קשובים יותר ואדישים פחות. וכשנחזור לימים הרגילים, השקטים וה״משעממים״ שלנו, לשגרת החיים, ננסה לשמור על השפיות הזאת שהיא הכרחית, נשמור על הקשר עם הלב שלנו ונקשיב לו קצת יותר.

מספיק קצת בשביל לחפש למה ״כן״ במקום למה ״לא״.

צילומים: רויטרס (תמונה עליונה), אולגה לביא (תמונה תחתונה)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה