לוסי אהריש: ערביה של ערוץ 2?

אל תקנאו בלוסי אהריש החכמה והיפה ושנכנסה והתקבלה באהבה ומחיאות כפיים ללב הפריים טיים הישראלי. כערבייה בישראל היא תמיד תאבק עם זהויות, גם מול מתנחל גזען וגם מול עיתונאי עזתי

14/07/2014
בילי מוסקונה-לרמן קבלו עדכונים מבילי
  • RSS

התבוננתי בלוסי אהריש מכופפת את הגב לתוך השולחן הטלויזיוני העגול, בתנוחה כמעט עוברית, שפופה שלא לאמר מצוקתית, מקשיבה לויכוח הכוחני עם המתנחל הקולני בנצי גופשטיין  שמול השאלה מה הרגיש מול הרצח האכזרי של הנער מוחמד אבו חדירה ענה בלי לעפעף: "את הדמעות שלי אני שומר ליהודים". וזאת היתה הסכין החדה שבה נחתך הדיון לשתיים או לדרך שאין ממנה מוצא. ולמרות זאת, ניסתה אהריש, בגמישות של נערת בלט, לעקוף את האידאולוגיה ולהגיע לרגש: "אתה אדם דתי, חובש כיפה, שמאמין באלוהים", אמרה. "כן", הוא ענה. "אז במה אתה שונה ממני?", שאלה. "בדבר אחד", ענה לה בלי להסס: "שזאת הארץ שלי ואת לא צריכה לחיות כאן".

בואו לא נקנא בלוסי אהריש המצליחה, החכמה, היפה, שנכנסה והתקבלה באהבה ומחיאות כפיים ללב הפריים טיים הישראלי. מי שסוקר את תולדותיה בויקיפדיה מגלה מסלול סילוני של אשה כישרונית מעין כמוה, שגם המזל שיחק לה, אבל לא בלי כאבי לב שנרמזים ביחסי העבודה שחוותה. זה נמצא בפיטוריה מערוץ 10, בטיפוס המחודש, ובמשפטים שהיא משחררת מדי פעם כולל הפוסט שכתבה אחרי הפאנל הטלויזיוני הנ"ל, בו סיפרה על הפגיעה הקשה שנפגעה בהיותה ילדה בת חמש, כשהותקפה יחד עם הוריה על ידי בקבוק תבערה שנזרק לתוך המכונית בה נסעו.

אבל אהריש עשויה מחומר פלדתי. והיא ממשיכה לטפס למקום שהכי קשה להגיע אליו אם אתה ערבי, ועוד יותר אם את אשה. ובדרך היא מתרסקת ושוב מתרוממת, עד שמגיעה לערוץ החדשות הבינלאומי  i24news, ושם ראיינה השבוע את העיתונאי העזתי אלאא משהראווי, שחשב שיתנו לו במה לדבר על הסיוט שהתושבים עוברים בעזה אלא שהשדרנית הערבייה והאלגנטית עם האנגלית הרהוטה והחליפה המחויטת שמדברת מתוך האולפן השקט והממוזג, מפתיעה את העזתי וזורקת עליו מטח של קסאמים מילוליים שבזכותם היא עפה ישר לכותרת הראשית של העיתון. "למה אתם מאפשרים לחמאס ולג'יאהד להשתמש בכם?" היא שואלת אותו. "אנחנו תחת כיבוש ישראלי מוחץ", הוא עונה לה נדהם, אבל היא לא מוותרת, "הכוח בידיים שלכם תתאחדו וקומו לעמוד מול החמאס והג'יאהד".

צפו בקטע >>

מעניין לראות את משחק השחמט שאהריש מנהלת עם כל הזהויות שבתוכם היא כפוייה לשחק. ומעניין לראות איך היא שומרת על שיווי משקל אלגנטי שלא יפיל אותה מהחבל הדקיק עליו היא צועדת בנעלי עקב גבוהות וחיוך של כוכבת. במודע, או שלא במודע - ואני לא מאמינה שהיא ציניקנית אופרטיוניסטית  -  היא מתנהגת כאחת שחובת הנאמנות לערוץ 2, מדורת השבט של הישראליות, מנהלת אותה. ובמובן הזה, הדגל הישראלי שהיא מניפה ובתמורה האהבה שהיא מקבלת מכל עבר, הם התגמול על רצונה הכל כך טבעי להיות אהודה ונאהבת.

אבל לא כולן לוסי אהריש. על אצבע אחת אפשר לספור את השמות הערביים של נשים שהגיעו למרכז הפריים הישראלי ולבדוק מאיפה באו, באיזה זהות הן משתמשות, ואיזה מחיר הן משלמות. אחת הנשים הערביות החזקות והחריפות היא איבתסים מראענא, אחת הדוקומנטריסיות החריפות המוכרות והמעניינות שסרטיה התיעודיים עוסקים באפלייה החריפה של נשים בחברה הערבית הפאטריארכלית. אלה סרטים שנושאים על גבם את המורשת הערבית המוחלשת והמודרת, תכנים שאהריש בוחרת לא להעמיס.

מראענא, כאקטיביסטית פוליטית,  מגיבה מתוך מקום חופשי ולא מבוהל לכל כעלבון ציוני שבו היא ניתקלת. היא לא מפחדת להצטייר כחריפה, בעלת עמדה ביקורתית למרות שהיא אשה. ואפשר בפשטות להגיד עליה שהיא לא מפחדת משתי התרבויות מהן באה, התרבות הערבית הדכאנית ששם לא יודעים בכלל לעכל אשה חזקה וחריפה כמוה, ולא על הפאטריאכליות הישראלית שמתחפשת לנאורה ומודרנית.  ברשימה שפירסמה לאחרונה במדור הדעות של עיתון הארץ תחת הכותר "אני נשאית הוירוס" היא יוצאת נגד "הוגה הדעות אברי גלעד" שדיבר בתוכנית הרדיו שלו "המילה האחרונה" על הוירוס האיסלאמי שמתפשט ומאיים להתפוצץ בכל רגע. מראענע מצטטת את מירי רגב ועוד דעות פשיסטיות מכאן ומכאן בלי לחשוש לרגע, ומותחת חוט ישר בין דיעותיה ומעשיה. היא גם מספרת כיצד הוזמנה וסירבה להצטרף למפלגת מרצ בגלל תמיכתה של המפלגה במבצע "עופרת יצוקה".

וישנה עוד אשה ערבייה שמצטיירת מבחוץ כבעלת דרגות החופש הגבוהות ביותר בפוליטיקה הישראלית, הלא היא חברת הכנסת חנין זועבי שלא עוצרת באדום של הרמזור הישראלי גם כשהאדום מתחיל לצפור באותות של סכנה ממשית לחייה, לא רק לקריירה שלה. ולצידה קחו לדוגמא את אסמא אגברייה זחאלקה שהקימה את מפלגת דעם וההצעה שלה היא לאחד בין המדוכאים כולם על בסיס כלכלי, לא משנה אם הם ערבים או יהודים. אסמא מרימה את דגל הסולדריות הפועלית ונשמרת ככל יכולתה להתרחק מהדימוי הלאומני של חנין זועבי מה שמראה שנשים ערביות, בדרכן לנקב את כרטיס התקבלותן לחברה הישראלית, נאלצות להפריד את עצמן אחת מהשנייה. הפוליטיקה הישראלית לא מאפשרת לתת להן להתאחד ומודדת אותן בזכוכית מגדלת מגדרית ולאומית.

יכול היה להיות מעניין לקרא לארבעת הנשים המיוחדות הללו שהצליחו לפלס דרך. יכול היה להיות מעניין לקרא להן לשיחה קרובה, לברר את היחס שלהן לחיים עם בן זוג, לאמהות, לפשרות שהן עשות כל רגע, לעמדה הפלאקטית והציבורית מול העמדה האינטימית האישית, לא תחת אור הזרקורים ולא כשהמבט מופנה אליהן. מעניין להבין את המסרים הפוליטיים החברתיים והתרבותיים שנשלחים אליהן,  בכל רגע ברגע כל תנועה שלהן נמדדת. לבחון את האיתותים הגלויים והמרומזים שמקיפים אותן ושבתוכן הן מתנהלות.

ואסור לשכוח איזו מסה אדירה של השפלת נשים הן מכילות בתת מודע הקולקטיבי שלהן. קודם כל מול החברה ממנה הם באו ובתוכה הם גדלו ואחר כך מול החברה שבתוכה הן חיות, כאן ועכשיו. שהרי ברור לכולם, שגם אם תגענה לעמדה הכי גבוהה שהן יכולות לחלום עליה, לעולם תיצמד אליהן, כמו עלוקה, הזהות הראשונית שתמקם אותן קודם כל כאשה ערבייה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה