תלמדו מאמהות הנערים

"נשים אציליות, מאופקות, הפנים שלהן נוהרות מטוב לב. האמונה כנראה ציידה אותן באיזה ארגז כלים ייחודי להתמודדות עם המצב". עורכת סלונה, רונית הבר, שואבת השראה מנשים שאיבדו את עולמן, אך לא את צלם האנוש, וקוראת לכולנו לעצור את המלחמה

03/07/2014
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • RSS
» שנעבור את חום יולי-אוגוסט בלי עוד נפגעים. הבר (צילום: שלומי מזרחי)

הכאב הוא מונומנטלי. המילה טרגדיה קטנה מדי. 19 ימים של ציפיה מורטת עצבים עד לקבלת הבשורה הקשה מכל. מרגע היוודע דבר החטיפה בלילה של יום חמישי, ה-12 ביוני, נדבקתי למסכים כמו כולנו והבטן התהפכה לי שוב ושוב כשפניהן של שלוש האמהות האלה ניבטו מהם. נשים אציליות, מאופקות, הפנים שלהן נוהרות מטוב לב. האמונה כנראה ציידה אותן באיזה ארגז כלים ייחודי להתמודדות עם המצב. הן לא דיברו על עצמן, על הפחד, על הלילות ללא שינה, הן דיברו על העם, ואל העם, הן שאבו את כוחן מהאחדות והתקווה והן גם אלו שהזינו אותה. הן חיבקו. הגברת פרנקל אף ידעה לנחם את הילדים הצעירים שפגשה ב"אל תתאכזבו אם התפילות לא יעזרו".

המילה איפוק נשמעה שוב ושוב. עם היוודע דבר מציאת הגופות ראיתי את אמילי עמרוסי בערוץ הראשון מדברת מפתח בית האבלים על כך שהמשפחה מכונסת בביתה באיפוק. "בורא עולם עשה איתנו חסד ונתן לנו זמן לעטוף את המשפחה בחיבוק גדול, להתכונן לרע מכל...היתה תקוה, בורא עולם החליט אחרת", היא אמרה.

באותו הזמן, באולפני הטלוויזיה נשמעו קולות שונים לגמרי. לא מאופקים ובוודאי לא מחבקים. את מי הם יחבקו? הם בדרכם לדיון לילי בקבינט הבטחוני והרי ידוע ששום דבר מאופק ומזמין חיבוק לא יכול לצמוח מדיון לילי שכזה. החמאס אחראי והחמאס ישלם. מדברים על עוד תכנית חיסול של תשתיות החמאס, מדברים על חיזוק הבניה בהתנחלויות, כאן ועכשיו. הפער בין מפגן ההכלה האימהי לבין היצרים הגועשים של המנהיגים בולט מרגע לרגע. כל זה כשהלב שלהן שותת דם. יש לכולנו מה ללמוד מהאמהות האלו אבל ייתכן שרק אנחנו, נשים, אמהות כמותן יכולות לראות את זה?

הלוויה גם היא הצטיינה באלגנטיות. "מהיום הראשון אמרנו לעצמנו שגם אם זה יגמר רע, הקדוש ברוך הוא השפיע עלינו שפע ברכה". אמרה אמו האמיצה של נפתלי פרנקל שאף קראה קדיש על קברו. נאמרו שם מילים כמו סולידריות, ודובר על הנחמה שבאה מהאחדות. סגנון אחר. פוליטיקה לא היתה  שם. לא בצורת עמדה ולא בצורת ויכוח.

ובאותם רגעים ממש כבר נשמעו קריאות "מוות לערבים" בהפגנה בירושלים ועוברי אורח ערבים הותקפו. העיר הזאת שערבים ויהודים מתחככים בה האחד בשני כמעט בכל רגע נתון, לא יודעת איפוק מהו.

ובאותן שעות  ממש גם נפתחו דפי הפייסבוק הבלתי נמנעים "עם ישראל דורש נקמה", נקמה בערבים" שצברו תוך שעות ספורות אלפי לייקים והתקשטו בתמונות קשות הקוראות להרג, פשוטו כמשמעו. כל אסיר בטחוני עולה למדינה הרבה יותר מדי, כדאי פשוט לחסל אותם ודי, נאמר שם.

כשנודע אתמול בבוקר דבר הרצחו של הנער הערבי הגיבה משפחת פרנקל כי "אין הבדל בין דם לדם, אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה לרצח" ומנגד נשמעו בעוצמה גוברת הקולות של "תנו לצה"ל לכסח". הריסות, מטחים, מטסים וחיסולים, הרוטינה ידועה וגם המחיר שלה מוכר וידוע. אנחנו -  אמהות הבנים משלמות אותו. ילדינו גדלים לתוך מציאות שיודעת רק עוד ועוד שיאי הסלמה. הסולידריות, התקוה, האיפוק, ההכלה והחיבוק נעדרים לחלוטין מהשיחה. אני אמא ואני מבקשת מהמנהיגים שלי להחזיר אותם. אני רוצה לסמוך על ההנהגה שתדע לא להיגרר להסלמה, שנעבור את חום יולי-אוגוסט בלי עוד נפגעים. אני רוצה לדעת שלילדי מחכה עתיד טוב יותר.

"הקדוש ברוך הוא בחר בכם להיות נערי הפוסטר שלו, של ההיפך מזה" אמרה אמו של נפתלי פרנקל.

אולי כדאי שתקשיבו קצת יותר לקולות האמהות, אולי הן יודעות משהו שעוד לא ניסיתם?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה