אני. ילד חריג

"היום אני בן 24 הומו צולע טבעוני ושמאלן. מדי יום אנשים מאחלים לי למות וחושבים שאני הזוי מארץ ההזויים. העובדה שאני בטוח במה שאני מאמין בו, בדיוק כמו המבטים ברחוב, לא אומרת שזה לא מכאיב ומאיים למוטט אותי לפעמים"

01/07/2014
ברק בן יוסף קבלו עדכונים מברק
  • RSS
» "היה לי המזל לא לגדול על שקר". ברק בן יוסף

טוב, אז אולי אני מסתכן בלהפוך לאישי מדי. אבל נו, האישי הוא הפוליטי וזה. יש איזו עובדה פשוטה לגבי, שאני נולדתי שלושה חודשים לפני הזמן, ואחרי שנה הבינו שאני פטפטן אבל לא הולך כי יש לי שיתוק מוחין. ניתוחים, רופאים, שיקומים. לא אלאה בכל ההיסטוריה הרפואית, אבל עוד לפני שלמדתי לקרוא כבר הכרתי היטב את מחלקת אורתופדיה ילדים ב״אסף הרופא״.את הצליעה שלי היום ולכל החיים מספיק לפגוש אותי פעם או פעמיים כדי לראות, אבל זה מסוג הדברים שלא עוברים את הוירטואליה, אלא אם כן מאייתים אותם מילה במילה. אני אשתדל לעצור לפני שזה יהפוך לאודישן ב״דה ווייס״. זרמו איתי.לא נולדתי לבית שמאלני. גם לא טבעוני. גם לא הומואי (חחחח). אבל לא היה יום או לילה באשפוזים והשיקומים שהייתי בו לבד (ניתוחים שאחריהם למדתי ללכת. לא כמוכם - אבל ללכת. להגיע מנקודה A לנקודה B). לפעמים לתקופות של חודש או יותר.הייתי בן שש והייתה איתי בחדר ילדה בת 12. סופר גדולה בעיניי אז. אני זוכר איך היא סיפרה לאמא שלי, שהייתה אחרי עוד ליל שינה על כורסה מתקפלת, שהיא חיה אצל משפחה אומנת. לא הבנתי מה זה משפחה אומנת, אבל אף אחד כמעט לא בא לבקר אותה והיא הייתה לבד רוב הזמן, אז הבנתי שזה כנראה לא משהו. אפילו לא קינאתי כשמדי פעם היא עמדה לידה או ליטפה אותה בלחי אחרי סבב רופאים או ענייני אינפוזיה. לי הייתה אמא תמיד.

אבל חוץ מזה שלא נעזבתי לבד לעולם, היה לי המזל לא לגדול על שקר - ״אתה לא חריג״. לי אמרו ״אתה חריג, וזה בסדר להיות חריג״. תרשו לי להיתלות באילן גבוה ולהגיד שאולי זאת הסיבה שבזכותה אני הולך היום. במקום להיאבק בחריגות, למדתי שזה מה יש ולמרות שכואב והכל מגובס ונמאס לי מהאחות שמכריחה אותי ללכת במסדרון הירוק והמכוער, צעד צעד, מטר וחצי לשעה, אולי עדיף להתמקד בזה ולא בשנאה עצמית.

עוד ילדון שהיה איתי בחדר היה ערבי. הוא לא ידע מילה בעברית ואבא שלו גם לא עזב אותו לרגע. הוא היה קורא לו ״אבוי, אבוי״ בכל פעם שכאב לו בחצי בכי של פינוק, ואני ואמא שלי חייכנו אחד לשניה וגם לאבא שלו, ואני אמרתי איזה חמוד הוא ושהוא גיבור, כי הוא היה קטן ממני (בן 3-4), ואני פשוט הרגשתי כזה ילד גדול לעומתו.

חוץ מהקריאות שלו לאבא שלו (אמא אמרה לי שזה אומר ״אבי, אבי״), אני לא זוכר יותר מדי מהילד או ממה הוא סבל. אני זוכר שלי כאב ולו כאב ושבקלות הצלחנו להכיל זה את כאבו של זה.

אז בטח לא הייתי סמולן או בוגד אנטישמי מסריח שצריך למות. הייתי ילד ששוכב חודש במחלקה כל פעם במקום לסיים כיתה א׳.

כשגיליתי שאני הומו, עוד לא לגמרי הבנתי איפה אני חי. בניגוד לצליעה, היה פה כבר נער מתבגר שצריך להתמודד עם ההבנה שלא רק שהוא שונה, לא רק שהוא פוחד פחד מוות מאיך יקבלו אותו מסביב, גם יש אנשים באינטרנט שכותבים שהוא סוטה, מרושע ופגום. הפעם כן כיליתי את זמני בשנאה עצמית. עד שגם זה עבר בהדרגה. אבל בדיוק כמו שלא שיקרו לי שאני לא חריג, ולכן לא הופתעתי שבוהים בי ברחוב, והמבטים לא נעלמו, גם אף פעם לא באמת הייתי קהה להומופוביה. לפעמים היא הייתה קרובה בהרבה ממה שרציתי. מילים או תגובות של זרים ידענים באינטרנט פילחו אותי עמוק יותר מסכין המנתחים.

היום אני בן 24 הומו צולע טבעוני ושמאלן. מדי יום אנשים מאחלים לי למות וחושבים שאני הזוי מארץ ההזויים. העובדה שאני בטוח במה שאני מאמין בו, בדיוק כמו המבטים ברחוב, לא אומרת שזה לא מכאיב ומאיים למוטט אותי לפעמים.

אני מי שאני ואני מאמין במה שאני מאמין בגלל מכלול של דברים, אבל הבסיס ללא ספק שוכן בחדר הצפוף במחלקת ילדים, כשילדה אחת שוכבת נטושה ואני חולק איתה את אמא, וילד אחר קורא בערבית לאבא שלו: להיות חריג זה לא רע, ואף אחד לא אוהב שכואב לו.

את שתי האמיתות האלה אפשר להרחיב לתתי אמיתות, אבל אם אנסה לזקק כדי שהפוסט יהיה בכל זאת קריא - אלה הן.

הן הבסיס לקיום שלי והקסם שהעמיד אותי על הרגליים פעם אחר פעם. בלעדיהן הייתי מישהו אחר לגמרי.

נסיונות להתנשא עלי ברציונליזציה של מציאות שבה מכאיבים כ״הכרח״ ומקדשים אחידות (במחשבה) על פני חריגות הם פשוט סתירה מוחלטת של האוויר בריאות שלי והקיום שלי.

אלה שלא מתאים להם מה שאני כותב, שלא יקראו. אפשר לבקר. אפשר לדבר. אי אפשר לשפוך עלי ביקורת לא מרוסנת בחיים האמיתיים או בכלל, כי חוץ מזה שזה שטחי, זה לא הוגן ואפילו אלים.

כן, אני רק בן 24 ומעולם לא טענתי ״האמת בידי ואין בלתה״ - אבל ההתמודדות עם חריגות היא המציאות היחידה שאני מכיר. כאב למדתי גם. לא אוכל לעולם להתאחד רק סביב הדומים לי ולהעלים עין מסבל שהוא אותו סבל אצל כל מי שמסוגל להרגיש אותו. לא יכול להקל בו ראש. כי גם את השקפת העולם שלי עיצבתי צעד-צעד, מטר וחצי לשעה, נפילה אחרי נפילה. מי שמסוגל לכבד את זה, ברוכים הבאות, על ההסכמות ואי ההסכמות שבינינו. מי שלא, זה גם בסדר. לא כולם חייבים.

 

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה