צה"ל צה"ל, כבר באות

בסרט הביכורים של טליה לביא, "אפס ביחסי אנוש", יש ייצוג חסר תקדים של החוויה הנשית בעולם הצבאי הישראלי הגברי. אז מה בכל זאת חסר למרלין וניג בשביל צפיה פמיניסטית מושלמת?

30/06/2014
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

"אפס ביחסי אנוש" הוא סרט הביכורים של היוצרת טליה לביא. הסרט מתאר את קורותיהן של פקידות חיל שלישות בבסיס צבאי הממוקם בדרום הארץ. אנחנו נוסעים אל הסיפור שמתרחש בבסיס הצבאי באוטובוס עמוס חיילים ושבים ממנו באוטובוס ריק. מרחב הסיפור הבסיסי טעון בשלושה סיפורים קצרים הראשון על  דפי (נלי תגר), שחולמת לעבור לשרת בקריה בתל אביב. השני מתאר את זוהר (דאנה אבגי), חברתה המרדנית של דפי שחולמת לאבד את בתוליה. ואילו הפרק השלישי הוא על המפקדת הישירה שלהן, קצינת השלישות רמה (שני קליין) שחולמת לזכות בקידום. ת"א, בתולין וקידום? נשמע מוכר- אבטיפוס של מתבגרות העיר הגדולה אבל הפעם דרך כור ההיתוך הישראלי והגברי באופיו: צה"ל.

אנחנו נשים וכשאנחנו על מדים ואוחזות “נשק” משהו במקום הזה אמור להיטשטש אמור לבשר שוויון אבל לא בצה”ל שבוחר להגדיר ולמגדר את רוב הנשים לתפקידים פקידותיים ומנהליים ובכך בעצם מתייג אותן בשונה מגברים, שוב לקטגוריית “נשים? מקומן במטבח”. נתחיל מזה שהסרט מעצב את חיילות השלישות באופן היפר ראליסטי ומקומן בסרט ועיצובן כדמויות מדויק. ניכר היטב כי יד אישה במלאכה וכן ירבו סרטים כאלו “נשיים” בישראל.

nelycar306

הסרט גם עוסק בנושא מרכזי באתוס הישראלי והבחירה בו מקורית ואי אפשר להתעלם מהאותנטיות של הבחירה. השרות הצה"לי שהוא חלק מכור ההיתוך של החברה הישראלית. כמעט כל ישראלית שנייה שירתה בצה"ל ויכולה להיזכר בדילמות הקטנות ובטלטלות הדרכים שהסרט מביא עמו על הדרך. אבל פעמים רבות למרות השוויון לכאורה בגיוסן של נשים לצה"ל, אנו עומדים בפני מונחים גבריים למה זה "שוויון". הפקידות בסרט לא משרתות בצה"ל אלא את הגברים של צה"ל וההבדל הדק הזה מהותי מאוד ומבטא את העובדה שהממסד מחנך לכך שהגבר הוא מנהיג מטבעו והוא המודל הצה"לי האמתי. זהו אלמנט חזק שמשמר שוביניזם אדוק של חלוקת תפקידים ברורה בין גברים לנשים כשפעמים רבות ובתפקידים מסוימים כלל לא מדובר בתפקיד אמתי לנשים אלא בבזבוז זמן משווע ומסכת השפלות בלתי פוסקת. הסרט מבטא את ההשפלה הזו של לכאורה "תפקיד" ובד בבד מעמיד לנו את המצלמה על דמותה של קצינת השלישות, המפקדת "רמה" שבפרופיל שלה מנסה להידמות ל"גבר" להיות קשוחה ולא סנטימנטלית ללא גילוי רגשות אמתיים ובשל הוויתור הזה על החלק הנשי שלה, היא נכשלת בסרט כישלון חרוץ בתפקידה הפיקודי. בניית האסתטיזציה מדויקת וקיים שרטוט מרשים של האווירה הצה"לית. הדמויות מאוד אותנטיות. דאנה איבגי במשחק מבריק ושנון מגלמת את "זהר" בדיוק רב ובעוצמות כובשות. וגם יתר השחקניות שובות לב.

לועגות לאהבה, מזלזלות באיבוד הבתולין

באותה נשימה, אין ברירה צריך להגיד את זה שלמרות השבחים, הטיפול בסיפור לוקה בהיעדר עומק וסריאוטיפזציה מאכזבת. נתחיל מזה שבסרט קיים בוז גדול לערכים נשגבים כמו: אהבה, בתולין, הנהגה וסמכות, אחריות וכבוד הדדי. ובוז זה לא הומור. זה אפילו עצוב במידת מסוימת גם אם בכל הכח נרצה להגדיר זאת  כ"הומור שחור". בחורה שמתאבדת באופן כה טרגי בגלל ערך כמו אהבה זה מגמד את הערך "אהבה" ואת הבחורה הטיפשה בו זמנית. זה הופך את האהבה לסטיגמתית ומיותרת ואת האוהבת לאובדנית ועלובה. ואולי זה מה שיוצרת הסרט רצתה להגיד? אולי זה מנוסח ככה כדי להוציא את הבחור הנאהב דפוק? בכל אופן, מצחיק זה לא וזה משאיר אחרי הלעיסה טעם נלעג. דוגמא נוספת, בחורה שמחפשת איך לאבד את הבתולין שלא מתוך ערך של אינטימיות ואהבה. יש בזה משהו נמוך מאוד ואפילו שטחי, משהו שגברים "מתים" לשמוע מנשים. ואולי זה מה שהיוצרת רצתה להגיד? שגם לאישה מותר לוותר על ערך לכאורה "קדוש" בסטוץ וגמרנו? ואולי זה בא להעצים את הטמטום בחשיבה לכאורה גברית הזו? בכל אופן, מצחיק זה לא.

התבנית הנושאית והטיפול בנושאים כמו אהבה, בתולין, מוות יש בה משהו מעט פלקטי שאינו חדור בעומק ולכן גם הסרט נעדר פיוטיות. מוסיקה טובה לא מפצה על העדר פיוטיות בעלילה. ושוב לא משנה איך נסתכל על זה וכמה מטאפורות בדיחות או רוחות רפאים נשזרו בדרך. סיפור דורש ניתוח וכשאין מה לנתח מלבד דמויות ומערכות יחסים שנעצרות בשיאן צריך לשמוע "דונג". מלבד זאת, צה"ל במשמעות העמוקה שלו לא קיים אלא באמצעותן של הדמויות המשרתות בו- כלומר אין באמת אתוס- ובהיעדרו קיים ממד של השטחה כאילו צה"ל הוא התפאורה בסרט וזה קצת פספוס. ואולי צה"ל זו סוללת הגברים חסרי המשמעות בדומה לנשים אבל בשונה מהן הם דווקא בתפקידים הפיקודיים?  ואולי זו גם אמירה?

אנו לא דנים בסרט במהות עמוקה כלשהי ואין התפתחות עלילתית או קונפליקט חזק שינמק את הבחירה הכה חזקה הזו בעיסוק בצה"ל. הבחירה בדמות מרכזית שכל חלומה הוא לשרת בקריה התל אביבית זה אולי מצחיק אבל זה גם בו זמנית פאתטי ואולי זו הכוונה? להקטין את החלומות של בעלי התפקידים הקטנים? וזה מחזיר אותי לקביעה שקומדיה היא לאנשים חושבים וטרגדיה היא לאנשים רגישים. בסרט קיימות אפיזודות מעניינות אבל הטיפול המרכזי גם בהן מתעלם מהסיפור ועוסק בתפקידים וגם כאן, לא דנים בעולמות העמוקים של הדמויות אלא בתשקיפים וזה יוצר עולם של רגש ולא של חשיבה. מתקבל אוסף חוויות שלעיתים משעשעות ולעיתים לא. נוסיף לזה את החלוקה של הסרט לשלושה חלקים נפרדים בעלי שמות נפרדים ונקבל תחושה של סדרה בעלת שלוש פרקים קצרים בסרט אחד. זו  אולי בחירה שבאה לארגן מחדש את הסיפור ואולי אפשר לנמק זאת בזה שהדמויות אינן משתנות ושהחלוקה אינה פוגעת ברצף ובכך שהפתיח והסגיר תוחמים את המבנה אבל הטיפול בכל חלק בנפרד נותן טאץ' של דרמה טלוויזיונית באופן בוטה שפוגם בשלמות האשליה הקולנועית.

za2

דווקא סצנת הפתיחה וסצנת הסיום מאוד נכונות פה- בראשית הסרט הגיבורות שלנו באוטובוס עמוס חיילים והסרט מסתיים באוטובוס ריק- אלגוריה נהדרת למסע החיים ולמשמעות הפרט מול הממסד והחברה. אנחנו נמצאים בתוך מקטעי מציאות וכשאלו מסתיימים האוטובוס ריק והמטען עליך. שתי סצנות מרכזיות מהוות בעיני את שיא היצירה הקולנועית "אפס ביחסי אנוש"-סצנות אלו מבריקות ואפילו גאוניות: הסצנה האחת מתרחשת בחלק השני-"הבתולה"- ובלי ספוילרים נדלג ישר לקאץ'-  סופסוף ערום גברי תרתי משמע- הניסיון של החייל הקרבי להשפיל את פקידת השלישות מסתיים בהשפלה שלו באופן מעורר הערצה. הסצנה השנייה שמטופלת היטב, היא לוחמת המשרד עם אקדחי הסיכות. קרב קשה, מקורי, מרתק ומשעשע בו זמנית. סצנה גדולה מהחיים! אלו שתי סצנות מושלמות שעושות את הסרט. מלבדן, הסרט עמוס בדיחות שלעיתים מצחיקות ולעיתים לא ובתרחישים קטנים מידי. הוא משאיר טעם מתובל של יש ואין, מצחיק ולא. הוא מחזיר לחוויות האישיות מצה"ל אבל מפרספקטיבה אחת שלא משאירה מקום להתרחבות הדמיון של הקהל. אבל גם קיים בו חידוש עצום. עצם בחירת הנושא והטיפול בו על ידי במאית אישה הוא חידוש וכשזה חובר לליהוק משובח ומשחק עשוי היטב, התוצאה בהחלט מומלצת לצפייה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה