החופש הגדול: אנחנו לא יכולים לאבד עוד ילדים

המקרים המחרידים אחרונים של מות ילדים מתאונות שונות, גורמים לריקי כהן לפתוח את החופש הגדול בחרדה גדולה וגוש בגרון. ורק אל תגידו לה להיות אמא ש"יודעת לשחרר"

29/06/2014
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

הפוסט הזה הולך לעצבן המון הורים, אבל אני אקח את הסיכון שלי. הימים ימי פרוץ החופש הגדול, מכה אנושה להורים עובדים, כלכלית, ולא רק. שיפור מסוים במצב חלקינו נעוץ בקייטנת פירון, הקייטנה המסובסדת של משרד החינוך, בינתיים רק לכיתות א'-ב', יוזמה ראויה לשבחים. אבל עוד לפני החופש, כבר בחודש האחרון, שמענו על אסונות שהסתיימו במותם של ילדים, מוות שהיה נמנע אם מבוגרים היו פחות סומכים על ילדים, גם ילדים בגילאי יסודי וחטיבה, שידעו להימנע מתאונות כאלו וישמרו על עצמם.

כי בשנים האחרונות חלק מהשיח ההורי מדבר על "שחרור הילדים", לשחרר אותם, לתת להם לגלות את העצמאות שלהם, גם כדי לטפח את העצמאות שלנו, לסמוך עליהם שידעו להסתדר במקום לחוג סביבם ולהצמיד אותם אלינו כנהוג, וגם על הצורך לחפש מקורות חיצוניים שיפעילו אותם בכסף, המושמץ תדיר.

מאמרים, פוסטים, דיונים נסבים על הוקעת ההורות הנוכחית השונה בתכלית מהורות של פעם, בה נתנו להם לרדת לשחק ברחוב ללא היסוס, ואם ילד נדרס, לא היה אינטרנט שיכתוב על זה. והיום, כשהם בבית מוטל עלינו העול להעסיק אותם, לנתק אותם מהמסכים, לספק להם פעילות יצירתית, ולשמש קציני בידור. זו אכן משימה בלתי אפשרית לנהל עם דרישות שוק העבודה וצורך גם להקדיש זמן לתחביבים והתפתחות אישית, אבל כשהנתונים מדברים, העדיפויות מסתדרות מעצמן, תראו למשל את נתוני ארגון בטרם העדכניים: בין השנים 2008-2014 מתו בישראל 97 ילדים מטביעה. 97 ילדים. קבוצות הגיל הבולטות הן 0-4 ו15-17, ושימו לב לנתון הזה, 59% מהמקרים שהסתיימו במוות היו בין החודשים יוני-אוגוסט. עוד נתון: 76% ממקרי המוות בקרב גילאי 0-4 התרחשו בבית.

שאטרסטוק

לפני כ-3 שבועות טבעו שתי ילדות בסביון, בבריכה פרטית של המשפחה. אחת מהן ידעה לשחות, חברתה לא. הטרגדיה הבלתי נסבלת הזו, שמפעילה באופן מייסר שאלות של, מה היה אם, היא רק אחת בולטת בין כמה מקרי טביעות שהסתיימו במוות. עורכת הדין רוני אלוני סדובניק, כתבה בפייסבוק פוסט הקורא בעקבות המקרה להחזיר את לימודי השחייה כשיעורי חובה בבתי הספר, ואחר כך עדכנה אותו לבקשת המשפחה, שגם ביקשה מהתקשורת לא לפרסם את שמות הילדות.

זו תקופה ארורה במיוחד לגדל בה ילדים, כמות הרעש שמציפה אותנו, התביעות מהאגפים השונים בחיים, הרצון להיות הכל ולהספיק הכל, הופכים אותה לקשה לא פחות מזו שבה גידלו אותה הורינו, אולי יותר, למרות הנוחות הטכנולוגית/צרכנית/כלכלית. גם הילדים עצמם, המאובחנים והלא מאובחנים, סובלים מהשפע והסחות הדעת הבלתי פוסקות וצורכים אותנו עד קצה היכולת, התביעה לרגש אותם זוללת את כל הכוחות. כמויות המידע שהילדים שלנו צורכים מטעים אותנו, הם גורמים לנו לחשוב שהם חסינים ממה שנדמה לנו, בעלי שיקול דעת עמוק יותר ממה שיש להם באמת, הפער הזה טראגי.

וכשאני כותבת את הפוסט הזה, הילד שלי בן ה-12 מתחנן שאצפה בו מבצע קסמים, תחביב חדש, והדד ליין הנוגש, מול האשמה מייצר התנגשות בלתי נמנעת. מוקדם יותר ביקש לנסוע בסקייטבורד לחנות במרחק קילומטר, ואפשרתי לו. בחופש הזה צפויות הרבה דילמות, לתת לו ללכת עם חברים לבריכה לבד, לפארק מים, כדי לחזק לו את תחושת העצמאות והפרטיות, ולפרוש כנפיים משלו. אבל לא תמיד אני יודעת אם ההחלטות שאני מקבלת לא נובעות מהנוחות שלי, הצרכים החיוניים באמת שאין לי כוונה להתנצל עליהם של עבודה, כתיבה, זמן לחברות שלי, ואם הם לא מרופפים את ההשגחה החיונית לו.

אני מודעת לכך שיש בפוסט הזה סכנה להפעלת מנגנון האשמה המוכר והרודף, בעיקר על אמהות שנמצאות עדיין יותר עם הילדים מסיבות ידועות, הטענות שיצוצו בתגובות לו ידברו גם על זה שגם פעם נהרגו ילדים בתאונות, פשוט לא דיווחו על זה ככה, אז מה? האם יש הורה אחד שזה ירפא את כאביו  אם חלילה כתוצאה מאמון יתר ביכולת של ילדו להסתדר הוא יפגע? בשבוע שעבר הבן שלי שהושאר לבד לכמה שעות עם אחותו, הכניס לחמם אוכל בקערת נירוסטה במיקרו, זה יכול היה לגרום לפיצוץ המיקרו ופגיעה גופנית קשה.  עם כל הביקורת מסביב ("אבל הם כבר גדולים!"), אני מעדיפה לשלם הרבה מאוד לבייביסיטר לילדים שלי בגילאי 12-8, מלעמוד במצב כזה שוב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך