למה לא שומעים את הנשים?

בטלוויזיה יושבים גברים שיודעים הכל וממלאים את האוויר במילים שכבר אין לי כח לשמוע. בבית יושבות אימהות, ואני ביניהן, ומתפללות על ילדיהן של שלוש אימהות אחרות. רק שיחזרו

17/06/2014
אושרית נברה קבלו עדכונים מאושרית
  • RSS

הימים ימים טרופים.

על המרקע חבורת גברים תמידית, יושבים ומנתחים את המצב, ממלאים את האוויר במילים מהסוג הנחרץ. אנשי צבא ובטחון, פרשנים צבאיים, אותם הפרצופים המוכרים, מציירים תרחישים בפנים חמורי סבר מול מגישת חדשות שתוקה ומהנהנת. ברחוב מדברים על החטופים. על מה שצריך לעשות בחברון. על זה שערבים לא מבינים שפה אחרת.

ואני חושבת על האימהות. על החרדה המאכלת. על הדאגה לשלומם שממלאת את הראש ובועטת בתוך הרחם ומרסקת את הלב ולא מניחה.

איפה הילד שלי עכשיו.

לפני כמה שבועות הזדמנתי לסינמטק להקרנת הסרט  "מראות" של הבמאית יעל ערבה. ישבתי מול המסך מרותקת.

כאישה נורמטיבית במדינת ישראל, לא שירתתי בשטחים ולא טיילתי בחברון ולא ראיתי את הקסבה בוערת. אלה הם תמיד נחלת הפרשנים הצבאיים ההם, אלה שכבר כמה ימים לא סותמים את הפה.

בסרטה האמיץ, יעל לקחה אותי איתה לטיול ברחובות שאין להם שם, שאת יושביהם אף אחד לא מכיר, שאת בתיהם אף אחד לא מבקר. ראיתי את המראות. הרגשתי את הנפיצות באוויר. ראיתי איך הכל כל כך טעון, רגע לפני שבירה.

ראיתי את המראות והם נחקקו בראשי. מצד אחד - אנשים שאף אחד לא מכיר, חיים ברחובות ללא שם. ומצד שני – הרבה גברים מדברים, מנתחים, מסבירים לאישה מאחורי המצלמה מה קורה ומי צודק.

יצאתי מהסרט מהורהרת. אחרי הכל, זו הפעם הראשונה שאני מבקרת בשטחים. אבל זזתי שלא בנוחות על הכיסא. תהיתי למה אין שם נשים.

השבוע, עם הישמע מקרה החטיפה הנוראי הזה, חזרתי לשם. אל המראות. אל האנשים ברחובות, אל ההמולה, השקט, הילדים, המבוגרים, הפלשתינאים, המתנחלים. אל האוויר הכל כך מתוח ההוא שאי אפשר היה לנשום בתוכו במהלך הסרט כולו. אבל מה שבעיקר צף אצלי היה התחושה המוזרה הזאת שזו בעצם מלחמה של גברים.

בטלוויזיה יושבים פרשנים נחרצים וטוחנים שוב ושוב את אותן המילים בטון הקשוח שלהם. בסרט ישבו גברים והסבירו לאיש מאחורי המצלמה למה זה ככה ולמה זה לא ככה ומה שלנו ומה שלהם. ולא יכולתי שלא לתהות מה לגבינו, הנשים. איפה הקול שלנו במערכה המשוגעת הזאת? למה אנחנו לא שם? האם אנחנו מודרות בכח או מרצון? ולמה לא דחוף לאף אחד לשמוע מה יש לנו לומר.

בטלוויזיה יושבים גברים שיודעים הכל וממלאים את האוויר במילים שכבר אין לי כח לשמוע. בבית יושבות אימהות, ואני ביניהן, ומתפללות על ילדיהן של שלוש אימהות אחרות. רק שיחזרו.

והמראות המטרידים מסרטה של יעל ערבה חוזרים אליי שוב ושוב, עם הרחובות האלה שאף אחד לא מכיר. ואני חושבת מיהם האנשים שיצאו מהרחובות האלה וחטפו ילדים. ומי האנשים שנשארו ברחובות האלה וסופגים עוצר ומתקפות כבידות של צה"ל. ואיפה הנשים בסיפור הזה. ואיך הן מרגיעות את הילדים שלהן בלילה. ומתי הן כבר ישמיעו את קולן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה