חטיפת הנערים: אנחנו יודעים לדבר ביטחון

ארוע החטיפה של שלושת הנערים, הכניס את התקשורת שוב לטייס אוטומטי: אולפנים מלאים במומחים מלאי חשיבות עצמית, השיח הגברי משתלט, ואף אחד לא מוכן להגיד את האמת - שאנחנו לא יודעים כלום

15/06/2014
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

אלה המצבים שבהם אנחנו יודעים בדיוק, אבל בדיוק איך להתנהג. אנחנו מכירים את הבעת הפנים המדויקת, את ההתגייסות הרחבה, את השתקת כל הנושאים האחרים, את האחדות הלאומית סביב הדאגה המשותפת, החרדה האימהית, את כל המילים המבצעיות הנכונות. וכמובן את כל הקודים המובנים לתוך המציאות הזאת.

הדאגה האנושית לשלומם של שלושה ילדים-נערים שגורלם אינו ידוע מובנת. השאיפה והתקווה לשובם בשלום אינם שנויים במחלוקת והן כמובן אותנטיות לחלוטין, ואין צורך לומר שהן מבטאות רגש אנושי נקי ואינסטיקטיבי.

אבל זה לא העניין. למרבה הצער המציאות מזמנת הרבה אירועים טרגיים ברמה האישית והלאומית שמייצרים את הרגשות האנושיים האלה. העניין הוא המיסגור. המיסגור המסוים הזה שבתוכו אנחנו, כעם, כחברה, כהנהגה, כיחידים וכתקשורת, זה המיסגור שבתוכו אנחנו מתפקידים הכי טוב.

אנחנו יודעים לדבר ביטחון. שם אנחנו הכי טובים, הכי רהוטים, הכי מיומנים, ויש לנו המאגר הכי משובח של המומחים לענייני שיעלו ויבואו בסרט נע לאולפנים מוארים כדי לומר כולם – אבל כולם – בדיוק את אותם הדברים. ובעיקר בשעות האלה שאף אחד מהם לא יודע כלום. ממש כלום.

מתוך פייסבוק

והכל מתערבב ביחד לבליל אינסופי של ז'ארגון ביטחוני לעילא וברובו ריק מתוכן, ז'ארגון שמקפל בתוכו הרבה מאוד הפחדות. באולפני הטלוויזיה הרדיו והאינטרנט מחליטים מיד על "גל פתוח". ואז נשלחים כתבינו המיומנים לנקודות מפתח ידועות. הבנים ברוב המקרים הולכים לשטח, והבנות למשפחות הנעדרים, ולמשאלי הרחוב. ואף אחד לא יודע כלום ואין לו ממש מה לומר. מה שלא מפריע להם לדבר ללא הרף.

תחקירניות צעירות פותחות את ספרי ההפקה באות אל"ף ומזמינות לאולפן את איתן בן אליהו. הוא כמעט לא צריך להתאפר, כי הוא בדיוק יצא משידור בערוץ מתחרה.

אנחנו יודעים לדבר ביטחון, אנחנו יודעים לשדר פחד, אנחנו מטפחים את החרדות מפני הלא נודע. האם חטיפה, או רצח חלילה, של שלושה ילדים בני ישיבה מהתנחלות, שכנראה עלו על טרמפ מאיימים על עצם קיומנו? ממש לא. האם היעלמות הילדים האלה משמעותית יותר מהשחיתות שמתגלה כאן בחודשים האחרונים? האם האירוע הביטחוני הזה (מבלי להקל ראש בדאגה האמיתית לשלומם), משמעותי יותר מהתגברות התופעות הגזעניות בחברה בכלל, ובקרב בני הנוער בפרט? האם היעלמותם חשובה יותר מאשר הפערים המעמיקים בין עשירים לעניים, מהמצב הכלכלי? וכן הלאה וכן הלאה. אבל על אף אחד מהנושאים האלה לא כונס דיון חירום עם ראש הממשלה.

צילום מסך

כי רק במצבים המסוימים האלה אנחנו באלמנט שלנו. רק אז אנחנו יודעים להכריז על ישיבת חירום ביטחונית שאליה יעלו ויבואו כל בכירי מערכת הביטחון, כשמפות מנויילנות מגולגלות תחת בית השחי. ועל פני כולם הבעת דאגה וחמירות סבר. והכתבים החרוצים שלנו ידווחו על קצין אל"ף ובי"ת שהגיעו לדיון. והם לא יאמרו כלום, כמובן. אבל באותו זמן יישב בפאנל שלנו באולפן אלוף מיל./תא"ל מיל./רס"ן מיל./ המומחה מהמרכז לחקר הטרור, שגם הוא קצין במיל. וילהג דברים ריקים מתוכן כי אין לו מושג, אבל הוא לעולם לא יסרב לתחקירנית החביבה שמזמינה אותו לאולפן. כי הוא כבר ישב שם באירוע ביטחוני אחר לא מזמן, כי הוא יישב שוב באירוע הביטחוני הבא.

וזה תמיד, אבל תמיד, יהיה אותו שיח גברי. וכל הגברים החשובים האלה יגידו את אותם דברים משום שכולם עברו את אותו מסלול, וכולם בגרו את אותה אסכולה ביטחונית, עם אותן הנחות עבודה, ואותה תפיסה מערכתית. וכולם ישתמשו בדיוק באותן מילים ובאותם מונחים, וכולם ישדרו איזה סאבטקסט כאילו הם יודעים יותר ממה שאפשר לומר בשלב הזה.

ועורכי ומפיקי הטלוויזיה כלואים בתוך התגייסות החירום הזאת כמו על טייס אוטומטי. ואף אחד לא מעז לשבור את השורה ולשדר חלילה משהו אחר. ואף אחד לא מעז לומר באומץ: אנחנו לא יודעים כלום, נעשים מאמצים גדולים לברר מה עלה בגורלם של השלושה, כשנדע – נדווח.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה