"סיפרתי לילדים שלאמא היה רומן עם סופר"

בתו מחוץ לנישואין של הסופר החשוב יעקב שבתאי, עשתה סרט על החיים בצלו, על הנטישה ועל האבדן. בראיון לסלונה היא מספרת מדוע בחרה להתמודד עם השדים דווקא עכשיו

27/05/2014
מעיין פופלבסקי קבלו עדכונים ממעיין
  • RSS
» "בתוך תוכי רציתי שיארוז מזוודות ויבוא לגור איתנו". נועה שבתאי

בסרט "אבא שלי, יעקב שבתאי", נועה שבתאי , בתו מחוץ לנישואין של הסופר המנוח יעקב שבתאי שנפטר כשהייתה בת 8 חודשים, יוצאת למסע בעקבות אביה בניסיון להכיר את יצירתו חייו ודמותו יותר לעומק.  אחרי שהוצג בפסטיבל דוקאביב, הסרט יוקרן בשבועות הקרובים בסינמטקים ברחבי הארץ. לקראת ההקרנות שוחחתי עם נועה:

הפרטים הביוגרפיים שלך מספרים על אבא שכמעט ולא היה. ואני שואלת את עצמי איך זה שלמרות הכל הצלחת לעשות סרט לא שיפוטי. מתי התחלת לחיות את הסיפור הזה?

״זה היה שם כל הזמן. תמיד ידעתי שהיה לי אבא שהיה סופר והא נפטר כשהייתי קטנה. ידעתי אפילו שנולדתי בעקבות רומן ויש לי שתי אחיות מאשתו החוקית. אבל מעבר לזה לא ידעתי את הפרטים. אימא שלי לא דיברה איתי מעבר לזה, ואני לא שאלתי כדי לא להכאיב לה".

 נדמה שהיה ביניכן קשר של שתיקה.

"כן, בדיעבד אני מבינה שזה היה ניסיון להגן עליי. היא נמנעה מלדבר על זה כדי לא להכאיב לי ושאקבל את התחושה שאני ילדה רגילה לכל דבר, גם אם גדלתי במשפחה חד הורית ולא היה לי אבא. פעם לגדול במשפחה כזאת היה דבר מאד חריג, זה לא היה מקובל כמו היום".

 

 יש לך זיכרונות ילדות?

״אני זוכרת ילדות רגילה, אפילו משעממת. צופים, חוג ג'אז, סביבה ירוקה ומנומנמת. אני זוכרת שאהבתי להשוויץ בפני הילדים שאבא שלי סופר ולאימא שלי היה רומן איתו. זה היה גם בתקופה שהתחילו הטלנובלות ונורא התגאיתי שיש לי סיפור דומה למה שכולם רואים בטלוויזיה. ואז התחילו השאלות של הילדים: כמה זמן נמשך הרומן ואיך הם הכירו, ולא ידעתי מה לענות. ומצד שני גם לא חזרתי הביתה כדי לשאול".

 וגם לא המצאת סיפור, שזה מעניין בפני עצמו.

״נכון, לא המצאתי. זה היה חור שחור שלא ידעתי איך לגשת אליו ואיך להתמודד איתו ואפילו לא ידעתי איך משקרים לגביו״.

 איך היום, כאדם בוגר, את מסבירה לעצמך את האבא היוצר? הרי יצירה היא סוג של כנות. אנשים יוצרים הם אלה שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף, מגיעים לנבכי הנפש דרך ייסורי האמת. ואני מרגישה קצת חוסר הלימה בין דמותו כסופר לבין האבא שלא היה לך. יש תחושה שהוא לא עשה אמת בנפשו.

״כשקראתי את הספר שלו 'זכרון דברים' ניסיתי לקרוא אותו כמו רומן מפתח, לקרוא את הדמויות ולחפש בין כל שלל הנשים מי מהן זאת אימא שלי. מצאתי שהיא לא דמות אחת שם, יש הרבה ממנה והרבה ממנה מפוזר. הוא לא הכניס את הרומן איתה בשלמותו, כנראה שיש חלוקה כזאת אצל סופרים, אתה יכול להיות סופר נהדר ואתה יכול לבחור גם מה לא להכניס. ככה גם בחיים".

 את עונה לי בתור סופר. אני שואלת עליו בתור אבא שלקח על עצמו התחייבות שכל מהותה היא היצירה. איך דמותו מתיישבת אצלך. אדם יכול להגדיר את עצמו כאדם יוצר גם אם אמת בנפשו הוא לא עשה?

"אני חושבת שאדם יכול להגדיר את עצמו כסופר גם אם יש את הפער הזה. כי, שוב, לא הכל אפשר נכנס לקופסאות מסודרות ואי אפשר לראות את החיים בראייה של שחור או לבן. הוא סופר נהדר ומלא אבחנות חדות לגבי אנשים אחרים, מה שקצת פחות עבד על עצמו. הדמויות שלו בספרים עוברות רנטגן ובכמה מילים הוא תופס את כל המהות של הבנאדם. אז כן, אולי הוא יכול להרשות לעצמו, כמו שאת אומרת, לא לעשות 'אמת בנפשו'. זה לא סותר. הלוואי שזה היה מחויב המציאות, אבל זה לא, וסופרים הם הרי מלאי יצרים וחסרונות ופגמים אנושיים וגם הם לא חפים מטעויות".

 הייתה אופציה לא לעשות את הסרט? היו גרסאות אחרות של הסרט?

"מאז ומתמיד רציתי לעשות סרט על זה. סרט מבחינתי הוא סוג של טיפול, כדי להבין מה קרה לי, לסגור קצוות עם עצמי. הייתי חייבת להבין מאיפה באתי ומה יש מאחוריי, מי המשפחה שלי, מי היה אבא שלי. זה התחיל מגרסה מוקדמת מאד חלבית שבמובן מסוים כל מישהו אחר יכול היה לעשות את הסרט הזה. זה סרט כרונולוגי על יעקב שבתאי הסופר שנולד בתל אביב ובהמשך עבר לקיבוץ וכל מיני פרטים כרונולוגים טכניים. בהמשך, עם האנשים הנכונים שנכנסו לתהליך הזה, הסרט הפך להיות מה שהוא היום".

 את יודעת, במהלך הסרט יש תחושה מאד חזקה של זהירות. אולי זהירות שלך מלהיות טלנובלית, להיגרר לשמאלץ. זה הרי לא סרט של סגירת חשבון ובכל זאת היה חסר, בעיניי, סוג של עימות מולו, גם אם באופן מטאפורי. אולי במכתב, אולי בדרך אחרת.

"זה נכון שהייתה זהירות, ניסיתי להחביא את הקרבה אליו בין הסצנות. ניסיתי לרקום את היחסים יותר בעדינות ושזה ייוולד מתוך החומרים ולא לתת את זה לצופה ולהכריח אותו להרגיש. אני חושבת שיש כמיהה אליו ורצון לדעת למרות הנסיבות הלא פשוטות שהיו. חברים שלו סיפרו לי שהוא בכלל לא דיבר עליי, גם כשהם שאלו. הוא נמנע מלספר. היה לי קשה לשמוע את זה, השאלה הגדולה אם הוא רצה אותו או לא רצה אותי מלווה אותי עד היום. ניסיתי לבנות לי דמות של אבא, אבא שלא שלא היה לי וניסיתי להיאחז בכל דבר. אין לי קטעי וידאו שלו. אני הכרתי רק תמונה אחת שלו שהייתה בכל העיתונים לאחר פטירתו וזאת הייתה הדמות שלו בראש שלי, ובמהלך הסרט נפגשתי עם אנשים שהכירו אותו והיה להם תיעוד סטילס שלו, ובכל מפגש כזה קיבלתי עוד זווית שלו ועוד תנועה אחרת שהוא עשה וזה גילה לי אבא שלא הכרתי״.

נועה שבתאי. צילום עצמי

 הסצנה עם אהרֹן, אח של אביך, מאד העציבה אותי. כי הצופה מבין שלמרות קשר הדם ביניכם הריחוק הוא בלתי נמנע והוא אומר לך מפורשות לא לבנות עליו שיחזור לחייך כי מעולם הוא לא היה ויש לי אינספור בעיות משל עצמו. כאב לי שזה מה שאת שומעת ממנו. לא חשבת להכניס סצנה דומה של ניסיון מפגש עם אחיותייך למחצה? גם ניתוק או התעלמות ממך היא תשובה. הרי אם יש מישהו בסיפור שאי אפשר להאשים, זאת את. את נולדת למצב הזה, אחרים הם אלה שיצרו אותו אז למה עלייך כועסים?

"זאת הייתה יכולה להיות בקלות קלישאה של סרטים דוקומנטריים. הניסיון להרים טלפון זה משהו שרואים בהמון דוקו ואני דווקא רציתי להיות נאמנה למה שהייתי עושה גם אם לא הייתה מצלמה. בגלל שזה כל כך רגיש ואנשים שמעורבים בסיפור עדיין בחיים, רציתי לכבד את כל המעורבים והיו פעולות שנכון, לא עשיתי אותן, דווקא בגלל שהכל מאד טעון".

 יש סצנה בסרט שאת מקשיבה לתכנית מוקלטת ברדיו שהוא מתראיין. תספרי לי איך זה לשמוע את הקול שלו.

 ״היה מאד קשה. מאד מאד קשה. שמעתי את זה בבית עד הסוף, אחר כך ניסיתי לשמוע את זה שוב ואז הפסקתי, והרגשתי שאני לא יכולה להיות בבית. לא יכולה. שאני חייבת לצאת החוצה, למקום פתוח. וחשבתי לעצמי כמה הדברים המרגשים שאנחנו חווים ברגע מסוים, לפעמים אנחנו לא מבינים אותם באותו רגע, רק אחרי זמן אתה מרגיש את המועקה וההתרגשות״.

 כמה שאלת ה-"אילו" מעסיקה אותך. מה אם היה לו קל יותר להחליט, מה אם היה עושה מהלך לטובתכן. יש סצנה שאת מדברת על ההליכות היומיות שלו שהוא היה יוצא מהבית ומסיים את ההליכה אצל אימא שלך. ואת תוהה איפה הוא באמת רצה להישאר. זאת שאלה שמלווה אותך?

 "בוודאי. בתוך תוכי רציתי שיארוז מזוודות ויבוא לגור איתנו. פחות עניין אותי שזה עלול לפגוע במשפחה האחרת שלו. אבל גם אם הוא לא עשה את זה, ובסופו של דבר הוא לא עשה את זה, יש לי נכונות להבין אותו בגלל האהבה שיש לי אליו. אני מקבלת אותו כפי שהוא היה, אין לי דרך לשנות את הדברים גם אם רציתי שהכל יהיה אחרת".

 הנושא כ"כ כאוב וקשה שלא להזדהות עם תחושת הנטישה. ובכל זאת את לא מגישה אותו כסיפור עצוב. מה התהליך שעברת? אני מניחה שהיה כעס ותסכול ועלבון עד השלב הסופי של לעשות סרט עם חיוך.

"אני יכולה לומר שמאד הושפעתי מאימא שלי. לפעמים אני פחות מדי כועסת ויותר נוטה להחליק דברים והסרט יצא ברוח הזאת. היו רגעים של כעס שהייתי צריכה להוציא מתוכי אבל זה לא בא לי בקלות. אימא שלי לא מרירה בנוגע ליחסים עם אבא שלי והיא העבירה לי את זה. היא אמרה לי לא פעם שהוא לא ניצל אותה ולא הוליך אותה שולל והיא אפילו לא כועסת עליו. זה המסר שלה גם בסרט, וכשהיא לא כועסת עליו לי מאד קשה לכעוס עליו בשבילה. היחס הזה אליו מאד עזר לי להיות פתוחה להכיר אותו ולאהוב אותו".

 זכורה לי מאד הסצנה שאתן יושבות במטבח ואת מבקשת ממנה שתראה לך משקפיים שלו או כל חפץ אחר, והיא אומרת שהדבר היחיד שיש לה ממנו זה חפיסת כדורי ניטרוגליצרין, וחשבתי לעצמי כמה סימבולי שמה שנשאר ממנו זה כדורים שמרפאים את הלב.

״נכון. תראי, הוא סבל מהלב כבר מגיל צעיר. הוא חי בתחושה שהכל יכול להיגמר בבת אחת וצריך להספיק כי לא בטוח שמחר הוא יחיה. כשביקשתי ממנה חפץ שלו היא הוציאה ערימת מכתבים שבכלל לא ידעתי על קיומם. את מתארת לעצמך שבמהלך השנים לא ידעתי שהיא שמרה מכתבים שהוא כתב לה?״

 זה קצת מחזיר אותי לסצנה בה הוא כותב מאמסטרדם מכתב לכל אחת מנשותיו - לאשתו החוקית ולאימא שלך. הטקסט שומר על התוכן שלו ועל מצב הרוח שלו אבל הנמענת מתחלפת.

"מאד כעסתי עליו על המעשה הזה, אני מנסה לדמיין אותו קונה שתי גלויות אולי אפילו גלויות זהות בעיר זרה וכותב לכל אחת מהן מכתב משם. זה בלתי נתפס בעיניי".

 זה יכול היה להיות מצחיק אם הוא היה כותב בדיוק את אותו טקסט לשתיהן, תארי לך.  רק להחליף את ה-"לכבוד".

"נכון. ותהיי בטוחה שהייתי מכניסה גם את זה".

 אז האבא הזה עם כל המורכבות שלו, הוא פצע או פלסטר?

"לגמרי פלסטר. זה התחיל כפצע ונברתי בו המון ודרך זה הצלחתי להתקרב אליו. בזמן האחרון אני חולמת עליו, יש לי חלום שאני הולכת לבאר ורואה אותו מרחוק ואני מתקרבת והפנים שלו מטושטשות ואני מדברת איתו אבל הוא לא יודע מי אני, הוא לא מזהה אותי. הייתה אפילו קריינות על זה בסרט שבסופו של דבר ירדה בעריכה. היו המון חששות והתקפי חרדה במהלך הסרט, זה גם זה סרט ראשון שלי אז העצבים גם ככה רופפים. ובפרספקטיבה של זמן זה לגמרי פלסטר כי יצרתי לעצמי דמות של אבא. יש קרקע יציבה, יש את הסיפור השלם".

 אם היית פוגשת אותו בעולם של מעלה, והוא היה אומר לך: "נועה, תגידי לי כל מה שבמהלך השנים לא היה לך למי", מה היית אומרת?

"קודם כל הייתי מחבקת אותו חיבוק ענק. חיבוק ענק וארוך. נראה לי שהיינו מסתדרים מצוין, זה גם חלק מהכאב שלי, שלא הספקנו. לפי כל מה שאני שומעת מאנשים שהכירו אותו אני יודעת שעם האיש הזה הייתה יכולה להיות לי שפה משותפת ויכולנו ממש ליהנות יחד".

 >> הסרט "אבא שלי, יעקב שבתאי" יוקרן ב-27.5 בסינמטק חיפה,  ב-29.5 בסינמטק הרצליה והחל מאמצע יוני בסינמטק תל אביב. לדף הפייסבוק של הסרט 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה