תודה לעמנואל רוזן – בלעדיך לא הייתי כאן

"לא פגעת בי אישית אבל המעשים שלך היוו את הטריגר לפתוח את 'אחת מתוך אחת' ולגרום לנשים להרגיש שהן לא לבד". שלומית הברון על שנה מלאה בדמעות

21/05/2014
שלומית הברון קבלו עדכונים משלומית הברון
  • RSS

זהו מכתב תודה לא שגרתי. מכתב תודה רווי דמעות. דמעות שלי, דמעות על עצמי, על חברותיי. דמעות על נשים שאני מכירה ועל נשים שאינני מכירה. דמעות על נשים שדיברתי איתן פנים מול פנים ולעומק ועל נשים שרק התכתבתי איתן. זה מכתב תודה רווי דמעות. דמעות של עצב, של ייאוש, של כעס. דמעות של הכרת תודה, של שמחה, של התרגשות.

זהו מכתב תודה לא שגרתי שמתחיל בדיוק לפני שנה עם הרבה הרבה דמעות שלא ידעתי לאן להוליך אותן ולמה בעצם אני בוכה אותן שהרי לא הכרתי את עמנואל רוזן. הוא לא פגע בי. לא עבדתי מעולם צמוד אליו אבל אני בהחלט יכולה להגיד לך עמנואל – תודה. אתה הקש ששבר את גב הנאקה. אתה והמעשים שלך היוו את הטריגר בשבילי להצטרף לגל שרגיל ולפתוח את "אחת מתוך אחת".

עמנואל רוזן. צילום מסך מתוך יוטיוב

לא פעם ולא פעמיים שאלתי את עצמי "למה?!" מה מיוחד כל כך בסיפור הכול כך בנאלי של גבר חזק, בעמדת כוח שמטריד ומפחיד, רודף ואורב לנשים צעירות שוב ושוב ושוב? הרי שמעתי דברים כאלה אלף פעמים קודם. כבר ראיתי נשיא אנס ולא נשברתי. כבר פגשתי רופא מטריד. מורה אנס. שופט שאומר שנערות נהנות מאונס. כבר פגשתי שוטר, או בעצם שוטרים שמסבירים לנפגעות אלימות מינית שמעיזות להתלונן שהן לא לבשו "מה שצריך" או לא "צעקו בזמן". אז למה דווקא איתך עמנואל שמעתי פתאום, בלי התראה את הקנאק העדין... שמעיד זהו. משהו נשבר ונסדק. ומה שנשבר זו אני.

לא יכולתי להפסיק לבכות כשהסיפור של עמנואל רוזן התפרסם. פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. לא ידעתי איפה לשים את עצמי ומה לעשות. לא יכולתי להסביר לסובבים אותי ואפילו לא לעצמי על מה ולמה ההתמוטטות חסרת הפשר הזו ולקח לי שבועות רבים לחזור, לנתח, לנסות להבין להסתכל על מה שעשה לי עמנואל רוזן באמצעות מעשיו לנשים אחרות שאינני מכירה.

מבול של עדויות

ההכרה מה קרה לי בימי הבכי אחרי התפוצצות פרשת עמנואל התחוורה לי בשני אירועים. הראשון היה בימיה הראשונים של "אחת מתוך אחת" – כשמבול של עדויות הציף את תיבת המייל שלנו, וגל ואני עבדנו מסביב לשעון כדי לקרוא, להגיב ולפרסם עדויות. ישבתי בבית קפה קרוב לבית. קראתי-הגבתי-פרסמתי. קראתי-הגבתי-פרסמתי. קראתי-הגבתי-פרסמתי. עד שהגעתי לעדות של אישה מבוגרת. מבוגרת מאימא שלי. העדות שלה הייתה ארוכה ביותר, החלה בילדות, דרך ים של הטרדות בצה"ל של אמצע שנות השישים, בעבודה, ברחוב – הטרדות ותקיפות מלוא הסל. בסופה של העדות כתבה לנו אותה אישה שהיא מעולם אבל מעולם לא סיפרה על אף הטרדה, תקיפה או אונס שעברה לאף אחד בחייה. קראתי את השורה הזו, קמתי, יצאתי החוצה מחוץ לבית הקפה והקאתי לתוך השיחים שהיו ליד. ברגע הזה נפל לי האסימון הראשון. העובדה שהנפגעות של עמנואל רוזן חשו כל כך לבד, לא דיברו אחת עם השנייה, לא סיפרו זו לזו מה קורה להן זו הייתה נקודה שעשתה לי טריגר קשה. אין נפגעת אלימות מינית שלא מרגישה לבד. לא לדבר אחת עם השניה לא להגיד אחת לשניה, הוא הטריד אותי, זה הסימפטום. הבעיה היא – כן, אנחנו בשנת 2014, אבל אנחנו עדין לבד עם הבושה. עדין לבד עם התקיפה. עדין לבד עם האונס.

רגע ההכרה השני היה בעת שקראתי את תגובתו של רביב דרוקר (עיתונאי שאני ממש מעריכה) למעשיו של עמנואל רוזן. רביב דרוקר הוא עיתונאי רציני. לטעמי הלב שלו במקום הנכון. אני מרבה לצטט דברים שהוא כותב, רק לאחרונה שיתפתי בהרחבה את מה שהוא כתב על חוסר חפותו של סילבן שלום. ובכל זאת הוא כתב "... העדות הכי קשה שפורסמה בתחקיר ״הארץ״ היא העדות הראשונה של א׳. היא מתארת ממש אונס. שמעתי את העדות הזאת לפני כמה שנים. לא מא׳ עצמה, אלא ממישהו ששמע ממנה. התיאור שאני שמעתי היה שונה בפרט אחד מרכזי. לא היה בו את אמירת ה׳לא׳ תוך כדי יחסי המין. היה סוג של קיפאון, רצון שזה ייגמר, משהו כזה אמביוולנטי, אבל לא התנגדות...". זה אכל אותי שבועות. אכל אותי שגבר כמו רביב דרוקר, בעמדה כה משפיעה בחברה – לא מכיר דפוסים בסיסיים של קיפאון בעת אונס. זה אכל אותי, כי אני קפאתי עשרות פעמים בעת תקיפות מיניות. זה אכל אותי כי אני קוראת כל שבוע עוד ועוד ועוד עדויות של נערות ונשים על הקיפאון שהן חשות בעת תקיפה הטרדות ותקיפות מיניות. זה אכל אותי כי אני רואה כמה אשמה עצמית, כמה סבל, כמה שנאה עצמית יש בי, בנערות ובנשים שכותבות לנו אחרי שאנחנו קופאות והנה, קבל עם ועדה קיבלתי "לפנים" את העובדה הפשוטה. המצערת. שגברים לא מכירים. לא מבינים. לא יודעים.

מקווה להמשיך לבכות

השבוע מר עמנואל רוזן חזר לכתוב בעיתון, להפיץ את דעותיו ולהשפיע על א/נשים. אני אמרתי את דעתי על כך, נשים אחרות יצאו להפגין מול הפתיחה של העיתון החדש והמהולל שבחר לתת לרוזן שוב את הבמה.

השבוע "אחת מתוך אחת" בת אחת. זו הייתה אחת השנים הכי משמעותיות בחיים לגל שרגיל ולי. שנה מלאת עשייה. שנה שהתחילה עם הרבה דמעות ונגמרת גם עם דמעות. כי אי אפשר ואפילו אסור להפסיק לבכות כשיושבות וקוראות עוד ועוד ועוד ועוד (1,335 נכון לרגע כתיבת הפוסט הזה) עדויות על אלימות מינית שמתרחשת כל יום, כל היום.

אני מקווה להמשיך לבכות. לבכות עם נשים שאני מכירה. לבכות עם נשים שאני לא מכירה. אני מקווה להמשיך לבכות עם נשים שמספרות. שמדברות. שמוציאות לאור את הגועל. אני מקווה להמשיך ולהיות מקום שמאפשר לנשים לספר את מה שקורה להן ומאפשר לגברים להבין מה קורה לנו. אני מקווה להמשיך לעשות, לנסות לשפר, לתקן לעשות את ישראל למקום שיותר ראוי לגדל בו ילדות. וילדים.

ועל ההכרה. ההבנה. הכוח שקיבלתי מאלפי נערות ונשים, השנה המשובחת שהייתה לי, אני רוצה להגיד לך עמנואל רוזן - וואלה, תודה.

*****

שלומית הברון ממפעילות העמוד "אחת מתוך אחת".

אחת מתוך אחת בת אחת. אנו חוגגות יום הולדת שנה באמצעות פרויקט מימון המונים שמטרתו להמשיך לסייע לנו לפעול (היום חצינו את ה-76%). במחיר של פלאפל ושתיה גם את/ה יכול/ה לתת לנו מתנת יום הולדת ולהבטיח את המשך הפרויקט.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה