היום שאחרי הודעת המוות

כשד"ר תמר אשכנזי הייתה בכיתה ד', בן דודה נהרג. כשהייתה בגיל 22 נפטר בן זוגה ממחלה, וכיום היא מנהלת את המרכז הלאומי להשתלות. איך חיים עם המוות?

14/05/2014
ד''ר תמר אשכנזי קבלו עדכונים מד''ר תמר אשכנזי
  • RSS

כשהייתי בכיתה ד' נהרג בן דודי, הצנחן גיורא אשכנזי, בקרב על אוגוסטה ויקטוריה, במלחמת ששת הימים. השבעה התקיימה בביתו שבקיבוץ ניר דוד. נסעתי לשם עם הורי. ישבנו בשקט, בחדר הקיבוצי הקטן. בחנתי את אלמנתו, את הוריו ואת אחיו הצעירים ממנו. לא ידעתי אז מה אומרים ואיך אומרים. חשבתי על שני ילדיו הקטנים של גיורא שלא יראו יותר את אבא שלהם. עברה בי מחשבה שאולי האלמנה תתחתן עם אחיו של גיורא, שישב לידה ותמך בה... מחשבה של ילדה שרוצה "הפי אנד", שקשה לה להישאר עם העצבות.

לא בוכים

בגיל ההתבגרות בקיבוץ בית השיטה כבר ביקרנו בשבעה של מכרים ושכנים. בשבילנו, ילדי המשק, המפגש עם השבעה לא היה מפחיד. האבלים לא בכו בפרהסיה ויללות קורעות לב לא נשמעו.

כעבור שנים אחדות, שוב מלחמה, מלחמת יום הכיפורים. משפחות החללים לא ישבו שבעה. מדי יום, עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסה המשפחה הקרובה עם השכנים והחברים הקרובים. שאר החברים היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו.

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות, והקבורה בימי הקרבות היתה בבתי עלמין צבאיים זמניים. לכן, למחרת היום שבו התקבלה ההודעה על מותו של אחד הבנים, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה... דבר שלא נתן לי מנוחה שנים רבות לאחר מכן; איך כחֶברה לא אפשרנו לבני המשפחה לשבת שבעה? "כך נהגו אז", הסבירה לי כעבור שנים מיכל, ששכלה את אחיה אלון במהלך מלחמת יום הכיפורים. כך הרגישו אז המשפחות שנכון לעשות. בני המשפחה לא הרגישו שלא מתחשבים בהם או שמצפים מהם לחזור לעבוד. זה נראה להם טבעי ונכון לאותה תקופה להמשיך בשגרה.

נפילת אחד-עשר החיילים, בני הקיבוץ בו גדלתי, היתה לאתוס מרכזי בזיכרון המלחמה ההיא בקיבוץ, ובכל הארץ. המוזיקאי יאיר רוזנבלום הלחין את התפילה המצמררת "נתנה תוקף" ששר חנוך אלבלק, וחברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה את השיר "החיטה צומחת שוב", שהיה עתיד להפוך לשיר אבל לאומי.

דברים שרואים משם

כעבור ארבע שנים, בעת שירותי הצבאי,  נפטר בן זוגי אָדי בן דרור, ממש "אצלי בידיים". באופן פתאומי לגמרי. אדי חלה במחלה שלא נמצא לה מרפא, כליותיו חדלו מלתפקד. הוא היה חקלאי גבוה וחסון. מאותם בחורים שציפו מהם שיתגברו על הכול. היום היינו אומרים שלו רק היה אז הניסיון, הידע והטכנולוגיה שישנם היום בהשתלות כליה, אדי היה ממשיך לחיות שנים רבות וטובות. לאדי הושתלה כליה, אך גם היא לא הצילה את חייו.

בשבעה בבית הוריו של אָדי, שם התגוררנו, התנהלתי כתמונת מראה של מה שהתרחש סביבי. הייתי צעירה ולא מנוסה. מה ידעתי על הלכות אבלות? בילדותי בקיבוץ התייחסו לשבעה באיפוק רגשי מופגן. כשחבר קיבוץ נפטר ביקרנו, הצעירים הבוגרים, את המשפחה האבלה. ישבנו לצד הגדולים במרפסת המשפחתית שבה התכנס מעגל האבלים, או על הדשא הסמוך. לעתים אף נכנסנו לבית האבלים.

הוריו של אדי ניהלו את השבעה אחרת. הרקע היה שונה, גם התקופה. דבורה ושמואל בן דרור הושיבו את כולנו במעגל ענק בסלון ביתם לקבל את אלפי המנחמים שהגיעו כדי להשתתף בצערם. לוחצים ידיים, משוחחים, דומעים. לא פעם צוחקים עם העלאת זיכרון מחייו הקצרים של אדי. הם, בקיצור, תפקדו. ואילו אני הייתי בת 22, ומבולבלת.

במסגרת עבודתי כאחות בבית חולים, ולימים בתפקידי כמתאמת השתלות במרכז הלאומי להשתלות שבמשרד הבריאות, נכחתי בהרבה מאוד הודעות למשפחות על מות יקיריהם. בד בבד, מגיל צעיר קיבלתי הודעות רבות על מותם של אנשים קרובים. כשאני חושבת על כך מתנגנות בראשי מילות שירה של יהודית רביץ, "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

ייתכן שמתוך הראייה הרחבה של "משם" ו"מכאן", מהצד של מקבלת ההודעה על המוות ומהצד של מוסרי ההודעה, נוצרה אצלי תחושת השליחות הזו: ללוות אנשים במצבים של סוף החיים, של עצמם או של קרובם. ללמוד ולהעמיק בנושא, גם באופן חווייתי וגם במחקר אקדמי כפי שעשיתי במסגרת עבודת הדוקטורט.

*****

ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מחברת הספר "אבל היום שאחרי" שיוצא בימים אלו בהוצאת ספרית מעריב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה