אנשים כתומים: בזכות האהבה

הסרט החדש של חנה אזולאי הספרי מורכב מסיפור המגשר בין קנאה וכעסים לבין רגשות עמוקים של משפחה ודאגה. "אנשים כתומים" מעביר מסר שאפשר לקיים פמיניזם אחר

11/05/2014
פרופ' חנה הרצוג קבלו עדכונים מפרופ' חנה הרצוג
  • RSS

יצאתי מהסרט שהוקרן במוזיאון תל אביב בהקרנות טרום בכורה בתחושה של וואוו! איזו חוויה מדהימה עברתי. ביציאה שאלה אותי דורית חורדי, נהנית? וללא היסוס אמרתי מאד, אהבתי מאד. הבטחתי לכתוב. אינני מבקרת קולנוע וכשהתיישבתי לכתוב שאלתי את עצמי - איך מסבירים אהבה לסרט? איך כותבים על אהבה העולה על גדותיה בתוך הסרט? הרי אינני משוררת וגם לא סוציולוגית של רגשות.

בערב יום העצמאות צפיתי שוב בסרט והבנתי את מה שרבינדראנת טאגור הפילוסוף הבנגלי כתב בצפורי-נוד: "האהבה היא החיים במלואם, כגביע יין העובר על גדותיו" (עמ' 56). הבנתי שמה ששבה את ליבי בסרט הוא האהבה - אהבה לתרבות, למורשת המרוקאית, אהבה למשפחה, אהבת אחיות, אהבת הגוף, אהבה אירוטית לאוכל, אהבה בין גבר לאשה ולא פחות מכך אהבה למדיום הזה ששמו קולנוע המאפשר לחנה אזולאי הספרי לבטא יצירתיות מדהימה ולהלך בין הריאלי לסוריאליסטי, בין המציאות לחלום, בין הגדרות של בריאות לפרשנויות של מחלה.

הסרט מהלך במרחב רגשי מגוון המעורר למחשבה. הוא בונה סיפור רב ממדי המגשר בין אנשים, בין דורות, בין עבר הווה, מסורת ומודרניות, בין זכרון לזכירה, בין קנאה, כעסים סודות ושתיקה לבין רגשות עמוקים של משפחה, שייכות, דאגה. וכל זה אפשרי בזכות האהבה. ציינתי את העובדה שצפיתי בסרט בערב יום העצמאות כי בעיני מדליקות המשואות הן לא רק ב"זמן נשים" קצוב, ולא רק הנבחרות אלא דווקא הנשים הרגילות, הבונות את עולמנו בעשייה היומיומית בזירות הבנאליות ביותר אך החשובות ביותר: ביחסים בין א/נשים.

אנשים כתומים. צילום: מאיר אזולאי

חנה הספרי בונה סיפור ממבט נשי וממבט אוהב. דברי ודאי נשמעים 'שמלצים' – מתקתקים ורגשניים – אך אני מרשה לעצמי לאמץ את אמירתה של וירג'ינה וולף כאשר פקיד-הטקס הורה לה לרדת מככר הדשא שיועד רק לגברים ורק ליודעי דבר: "לא השכל אלא החוש הוא שבא לעזרתי". החושים והחושניות הנוכחים בסרט מסמנים אפשרויות אחרות לבחון ממקום אחר תהליכים חברתיים.

אהבתי את הסרט כי הוא מציג מבט אוהב על דורות של נשים מרוקאיות. אהבתי את הסרט כי הוא נתן לחושיי לשלוט בחווית הצפייה. אהבתי את הסרט כי המבט הנשי איפשר לראות את השוני שבין נשים, כל אשה ועולמה שלה ובכל זאת כל אשה מנטוות דרכה בתוך רשת מורכבת של קשרים אנושיים. אהבתי את הסרט כי הוא הביט אל גוף הנשים ממבטן של נשים. הנשים בסרט כל אחת בדרכה מקבלת ואוהבת את גופה, כפי שהוא. התמונה של סבתא זוהרה המביטה במראה ריגשה אותי, וכך גם תגובתה של זוהר לביקורת של סבתה על מכנסיה הקצרים שהם כמו של זונה, כאשר זוהר מחייכת בוטחת בעצמה ומעבירה בלא מילים את המסר שרק לה יש את הזכות לגופה והזכות להחליט איך תראה. אהבתי את הסרט כי הוא מציע מבט נשי כשמאחורי מבט זה עומד עולם ומלואו. זהו מבט העוסק בחיי היומיום אך בליבתו הוא מעוגן בשאלות יסוד של הוויתנו האנושית ועוד יותר מכך הוויתנו החברתית בתוך ישראל. ככזה הוא סרט מאד מקומי-ישראלי ובו בזמן אוניברסלי.

תמונת עולם מורכבת

נושאים רבים עולים במפורש אחרים ברימוז ומטופלים ממבט מגדרי חתרני. אני בטוחה שהסרט יזכה לקריאות פמיניסטיות רבות. אסתפק בהתייחסות קצרה לכמה מהנושאים. בראש ובראשונה הסרט עוסק בשינויים בינדוריים ויחסים בין דורות ממבטן של נשים מרוקאיות. הסיפרים הגדולים של הגירה, השתלבות, שינוי ושימור תרבותי מטופלים מנקודת ראותן של נשים ודרך נסיון חייהן. יש כאן סיפור על מתח בינדורי אך גם של המשכיות. במובן זה הסיפורים שבסרט מאתגרים דיכוטומיות המבוססות על הנגדה ועל היררכיה המתקיימת בין הקטגוריות המוּבְנות. הם  מאפשרים להסתכל על תמונת עולם מורכבת, של גם וגם. זוהי נקודת ראות שהיא בלב השיחים הפמיניסטיים העכשוויים. ממקום זה קורסים סטיריאוטיפים רבים על נשים בכלל ונשים מרוקאיות בפרט. למול הדימוי של פסיביות וכניעוּת של נשים בחברות פטריארכליות (וזו האחרונה גודשת גם את החברה בת זמננו), הנשים הכתומות הן אקטיביות, אסרטיביות וכל אחת בנסיבות חייה עושה בחירות, לא קלות וגם לא בלי מחירים ובלי חרטות. להוציא את זוהר הצעירה שהיא עדיין תלמידה הן כולן נשים העובדות לפרסנתן ופרנסת משפחתן.

סבתא זוהרה הופכת את מחלת הנרקולפסיה למקור כח היא חולמת, בעיקר את העבר, ונותנת עצות טובות לעתיד. וכך דמותה מאתגרת את החלוקות הדיכוטומיות בין בריאות למחלה, בין מטפלים מסורתיים המתבססים על מיסטיקה וחלומות לבין היועצת המומחית בת זמננו, בין אשה מסורתית פסיבית לאשה חזקה המתנהלת בבטחה בעולם מודרני עכשווי. הבת סימון, מתמודדת עם המחלה או בהגדרה אחרת היכולת לחלום ובוחרת להתפרנס ממשהו אחר, מסעדה קטנה בבת-ים. הבחירות שלה אמיצות, קשות, כואבות כולל הבחירה לסלוח לאחותה ולבנות יחד איתה את האמפריה הקולינרית של נשים מרוקאיות. זו לא רק בחירה כלכלית, כמקור פרנסה, אלא גם כביטוי לגאווה בתרבות המוצא ובעשייה הנשית – הבישול המסורתי העובר מאם לביתה.  פאני, שפית מצליחה, בוחרת לחזור אחרי 16 שנה של היעדרות אולי למצוא אהבה ישנה, אך כשזו אינה מתאפשרת היא בוחרת להישאר ולסייע לאחותה.

הבישול כמטפורה

הבחירה של אזואלי הספרי למקם את הסיפור בין בת ים ליפו אינה מקרית. היא מאפשרת לה לא רק לעסוק בשאלת העבודה הנשית המסורתית "הבישול" אלא לטפל במתח והתחרות שנוצרו בחברה בישראל, דווקא בשכבות הבינוניות ומטה, במפגש הטעון בין המזרחים ויוצאי חבר העמים. זו תחרות כלכלית אך גם תרבותית. גם שובה של האחות, השפית שהצליחה בפריס, מעורר את השאלה מדוע יוצאי מרוקו הצליחו בצרפת יותר מאשר בני משפחותיהם שהגרו לישראל. לא ניתן להתעלם שהמסעדה הקטנה בבת ים שרתה נשים יותר מבוססות (אשכנזיות?) והתבשיל המבוקש ביותר היה שניצל. ובכך מזכיר לנו הסרט שנשים הנכנסות לשוק העבודה יכולות לעשות זאת, בין היתר, משום שיש מי שמבשלת עבורן מנקה את ביתן, וזו תמיד האשה היותר מוחלשת.

הרימוזים למתחים עדתיים ומעמדיים מסומנים בעשייה הנתפשת כנשית – בישול. יש לכך חשיבות רבה משום ששאלות של אי שוויון ומאבקים מעמדיים ואתניים נדונים בשיח הרווח בזירה הציבורית והדיון בהם הוא במרבית המקרים עיוור מגדרית. אלא שעיוורות זו מסתירה שהדיון הוא ממבט של גברים ובעיקרו על גברים. מיקוד המבט בנשים המבשלות לא רק מוציא את הנשים מהבית אלא מטשטש את הגבולות בין הביתי-פרטי לציבורי ומכליל את הנשים ואת קולן בשיח הציבורי על אי שוויון. יתרה מכך, הבישול כמטפורה מאפשר לדבר על ערוב ובו זמניות. ערוב בין תרבותיות המייצר אוכל "ישראלי" שהוא גם וגם, גם השניצל שהוא במקורו אשכנזי וגם הקוסקוס שמקורו במרוקו. בעולם רב תרבותי זה הקוסקוס יכול להפוך מאוכל ביתי, פשוט, זול יחסית, לאוכל גורמה. במיוחד, בחברה בה תרבות המסטר-שף שולטת. גם כאן, קריאת התיגר היא, אף שכבר אינה כה חדשנית: גם נשים יכולות לשבור את המונופול הגברי ולהיות שפיות.

חנה אזולאי הספרי אינה פוסחת גם על מקומה של מערכת החינוך בשיעתוק העולמות הבינריים וההיררכיה ביניהם. המורה דורש עבודה מדעית לא אישית  ומעמת בין השניים ואלו זוהר, הנכדה, מערערת על ההבחנה  ומאתגרת את עמדת המורה, שלא במקרה הוא גבר המסמן את מקור הסמכות לידע. היא מביאה סיפור משפחתי, אישי, המכיל בתוכו את החברתי והציבורי ובכך היא לא רק מערערת על הבחנה בין הפרטי-ביתי לציבורי, אלא גם  על מקורות הידע הרלבנטים למחקר, על מקורות סמכותם ועל ההיררכיה ביניהם.  היא מחברת בין ידע מדעי, שאגב  נגיש לכל באמצעות האינטרנט, וידע המתבסס על הנסיון והחוויות של נשים במשפחה. עוד מהלך מבקש להראות את ההיתכנות של גם וגם.

ביקורת בדרכי נועם

ומה עם הגברים בסרט? הם דמויות משניות המיקוד הוא במבטן של הנשים. אבי שתי בנותיה של זוהרה כלל לא קיים בסיפור. המבט הנשי מציע ביקורת על נישואי קטינות ועל התרבות הפטריארכלית. המסורת התרבותית ללא ספק נתונה בביקורת אך היא מסופרת ממקום אוהב, מכבד. היא מראה כי גברים כנשים הן קורבן של מערכת זו, ושחקנים המשעתקים סדר זה.  אין כאן שחור ולבן.  אולי התמונה החזקה ביותר המעבירה מסר זה היא התמונה בה רואים את בעלה הראשון של זוהרה, במרוקו, מנדנד אותה בנדנדה כילדה והיא נהנית כילדה אבל קרסה בין שיניה. היא מגלה שבעצם לא רצתה להיות נשואה והוא מגלה שבעצם הוא לא רצה להינשא לילדה אלא לאשה.

ז'קי, בן זוגה של סימון, אמנם נוכח במעגל המשפחתי והוא חוליה חשובה להסביר את היעלמותה של פאני למשל 16 שנה, אך נוכחותו היא נוכחות המסייעת לשבירת סטיריאוטיפים ואולי גם לדימיון לגבר ישראלי-מרוקאי חדש. הוא שוטר, דימוי רווח של מקצוע של גברי ובמיוחד של גבר מזרחי. אך הוא ללא ספק איננו התגלמות של הפטריארך וגם לא של המצ'או הישראלי.  הוא גבר דואג, רך, אוהב גם אם לא תמיד יודע כיצד להתמודד עם הקשיים של רעייתו ומשפחתי. אולי זה המקום של החיפוש אחר הגבר החדש?

המבט הנשי אל הגברים הוא מבט מבקר אבל המביא ביקורת בדרכי נועם, כפי שעושה הסרט כולו. פתחתי ואמרתי שהסרט מציע מבט ממקם של אהבה. אין זה אומר שרק אהבה קיימת בסרט, להיפך אהבה זו מתקיימת  גם כאשר יש ביקורת, מחלוקות, קנאה, תחרות, כעס, ספקות ומתח בינדורי. זה יכול להיות גם וגם. לא רק בין א/נשים אלא גם בין א/נשים לתרבותם. אפשר לאהוב וגם לבקר. אהבתי את הסרט כי הוא מביא מבט פמיניסטי רב ממדי המעביר לנו את המסר שאפשר לקיים פמיניזם אחר, לא כועס וממורמר, לא שונא גברים ולא כזה המהווה מנגנון ממשטר הקובע מהו פמיניזם ומי היא פמיניסטית.  זהו סרט שבא מאהבה אל האנשים הכתומים וסוחף את הצופה אל עולם זה. הוא אפשר לי להרגיש שכולנו כתומים. וכל זה אפשרי בזכות הטקסט הפתוח והעשיר שכתבה וביימה חנה אזולאי הספרי שיש בו המון יצירתיות וצבע וגם בזכות המשחק שלה כשלצידה ואיתה השחקנים המופלאים ריטה שוקרון, אסתי ירושלמי מיטל גל סויסה ויורם טולדנו.  אהבתי. מקווה שגם אתם תאהבו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה