סוכן מפוקפק

עיתונאי, מרגל גרמני, נוטש-נשים סדרתי או הקומבינטור העברי הראשון? פרק מרומן היסטורי מאת הסופר והעיתונאי יגאל סרנה

29/11/2010
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» סמי הוכברג. הגדלה מתוך תמונת משפחה

פתח דבר

הוא היה אביו של בעלה הראשון, חלק מאותו עולם שאין להזכירו בבית;
וכשגביתי ממנה, לעת ישישוּת מופלגת, את סיפורה, תיארה אמי איך במחצית שנות הארבעים, בעת שבעלה אמיל הוכברג חלה במחלה ניווּנית והיא הביאה לו צלוחית תרופה, שהכילה גם ארסֶניק, צעקה עליה אמו: "את מרעילה את הבן שלי כמו שהרעילו את אבא שלו!".

כשאמך מואשמת ברצח, אין זה דבר שניתן לשכוח או לסגור בקופסה – וסמי קפץ מן הזיכרונות כשד, הציץ וקרץ: חַפֵּשׂ אותי! אמר לי בקול חורק משנים ומאבק. בָּרֵר עלי, אתה שמחטט תמיד בחיי אחרים. כתוב אותי! אך כשכתבתי ב-2008 את הספר "יד ענוגה" על אמי, על אמיל בעלה הראשון ועל אמו רוזה, נדחק סמי החוצה, הוזכר רק בכמה משפטים.

♦♦♦

ניירותיו נצברו אצלי. בילוש הוא הרגל טורדני שאין להתגבר עליו, וכוחם של המתים רב מאוד. מן הארכיונים והבתים צצו – כאותם חרקים שטמונים שנים רבות באדמת המדבר ומתעוררים לחיים עם טפטופו של גשם נדיר – מסמכים גרמניים, אוסטרו-הונגריים וצרפתיים, שתהו מיהו סמי הוכברג. תכתובות משרדיות בין תחנות-מרגלים למנהלים, איגרת סודית ביותר שהונחה על שולחנו של הרייכסקאנצלר, מכתבים ציוניים ששיבחוהו או פקפקו ביושרו; מכתביו בצרפתית רהוטה, שנשלחו מעיירות איראניות לוהטות והאירו את הישראלי המוקדם הזה, שהתקיים בדמדומי האימפריות הישנות. איש סקרן וחסר-שקט, שנע בין המחנות והפך קרוב ללבי, כסב לא-ביולוגי.

אדם שדאג תמיד כי חלק ממנו יישאר בצל: ילדה מתה שצצה פתאום במכתב, התאבדות אשתו, קשרים צולבים, נאמנויות תמוהות, דו"חות כספיים בעייתיים, תביעות לעוד מימון, הצעות ליוזמות הרפתקניות. רוח-רפאים הרוקד תמיד בכמה חתונות, מבלבל בלשים ההולכים אחריו – ואף אותי, הנע בעקבותיו כעבור כמאה שנים. מפטפט בלי הרף גם בעת שהוא שלד, הטמון אי-שם ללא מצבה בבית-עלמין איסטנבולי, ובסידן עצמותיו הלבנות שארית הרעל, ששם קץ לחייו. כשכל זה נאסף, כבר מאוחר מדי להתעלם. יותר מדי דפים, יותר מדי חובות למתים מכדי שאחדל.

יפו 1889

סמי הוכברג, בחור בסרבי נמוך-קומה כבן עשרים, בעל אף גדול וקרחת מוקדמת, צץ על במתה המאובקת של ההיסטוריה המקומית באפריל 1889, כשהוא מוטל מסיפון אנייה רוסית שיצאה מאודסה היישר אל בין זרועותיהם של ספנים ערבים, העומדים על סירות-העץ הקטנות שלהם בקצה נידח של האימפריה העותומאנית.

הבחור הראשון שראה אותו ליד הנמל היה שמואל כהן. פעם בשבוע, ביום הגעת הדואר, היו כמה מהבחורים של ראשון לציון צועדים ברגל ליפו. הכול היה קרוב והמושבות החדשות הצטופפו ככבשים סביב בור מים, מסודרות בחצי-גורן קרוב ליפו. הם היו הולכים בין גבעות חול, פרדסים, כפרים ערביים ונביחות כלבים. כשהגיעו לעיר ישבו לנוח, לשתות מים, לפטפט ולשמוע חדשות בחנות של יחזקאל סוכובולסקי, ואחר-כך ירדו לנמל דרך סמטאות דחוסות בני-אדם וחיות, צחנת ביוב וניחוח תבלינים, להביא דואר שהגיע ליפו באנייה פעם בשבוע בקיץ – וגם לבדוק אם הגיעה עוד אנייה, אם ירד ממנה בחור חדש. לפעמים הגיעה משפחה שלמה באנייה ולפעמים טיפוסים בודדים, נפשות נלהבות ונפחדות, שחיפשו מיד פרצוף יהודי. הבחורים חששו שהחדש יראה רק את פראי-האדם שהורידו אותו מהאנייה והֵשיטו בצעקות את הסירות וסחבו את חפציו, ייבהל – וישוב על עקבותיו, כפי שכבר אירע לא אחת, והם יישארו מעטים כפי שהיו.

♦♦♦

מהרפתקת הנעורים של ביל"ו, שאירעה שבע שנים קודם לכן, ממאות נלהבים שהגיעו משבע-עשרה ערים, נשארו כחמישה-עשר עקשנים ועקשניות, שרובם מופיעים בתצלום אחד, ניצבים על מדרונה של גבעה מדושאת בגדֵרה, על רקע צריפיהם הכהים, ונראים כחבורת אקדוחנים. חלק מן הבאים היו מסורים לרעיון, אך בלתי-כשרים לעבודת אדמה ולקשיי החיים. העוני והמלאריה עשו בהם שַמות. הטורקים ראו בהם אורחים בלתי-רצויים, ואנשי היישוב הישן חששו מפראותם המהפכנית ומהפקרותם המינית. חלקם גרו במערות, בצריפים ובכוכים, רעבו, עבדו בפרך. רקדו כדי לשכוח. אחרים שבו לבתיהם ובפיהם סיפורי זוועה.

לכן, כדי להקדים רפואה למכה, אחרי שנחו אצל יחזקאל, הלכו הבחורים לראות אם הגיעה כבר האנייה הרוסית, שהפליגה במשך אחד-עשר ימים על הקו הקבוע מאודסה לנמל יפו, לבדוק אם ירד ממנה "חבר לדעה". ביום ההוא, כשכהן הסתובב ברחובות הצרים והעקלקלים שיורדים לנמל – מבואות אפלים ומוצאות סבוכים וסמטאות ישנות, מדיפות ריח מלח ועיפוש – בא לקראתו בחור צעיר וילקוטו על שכמו ומאחוריו סבל ערבי, עמוס מטען מזוודות וסלים. מיד ניגש והתחיל לדבר אתו, קלט ששמו שמואל כשמו וגם הוא דובר רומנית והבין שיש חבר לדעה, בחור שהגיע "מבושל" משם, ועלה מכוח דחף נטול-שם כמעט. כי המילה ציונות תישמע באסיפת ויכוחים בווינה רק כעבור שלוש שנים, וארבע שנים אחריה יופיע הקונטרס "מדינת היהודים" בחנויות הספרים.

אך באביב הזה של 1889, תיאודור הרצל עדיין שקוע בעסקי התיאטרון. המחזה שלו, "הפליט", מוצג על במת הבורג-תיאטר בווינה, שהיא מין תחנת ניסיונות של העולם השוקע. הוא מתחתן עם ז'ולי ויוצא לירח-דבש ואין ראשו נתון לעניין היהודי. כל מה שמגיע לנמל יפו זו הסתננות זהירה של חובבי-ציון, מפה ומשם.

שני השמואלים דיברו והתגלגלו דרך סמטאות ועד לחנות של יחזקאל, שם ישבו ונחו קצת בין שקי אורז וקטניות, בעת שהוכברג הוצג בפני כמה בחורים. הם הרוו צימאונם, צפו בערבוביית הכיכר של שוק א-דיר הנשקפת מבעד לפתח, היכן שליד בית-המסחר לעצים וסיטונַאי מוצרי המכולת ישבו נפח וסנדלר וקצָב. אחר-כך חיכו לדיליז'נס, שיצא מתחנתו בכיכר אל המושבה. כשהגיעו צמד הסוסים, שפיותיהם מעלים קצף מחמת המאמץ, העמיסו את מטענו של החדש וטיפסו אל מושבי העץ.

♦♦♦

סמי הזיע. עיניו נעצמו מהאור העז. ריח המקום היה שונה כל-כך מזה שהכיר בבסרביה. כשעזב, רק החלה שם הפשרת השלגים. האוויר היה קפוא וצח – ופה ריחו סמיך מאוד, תבליני, ניחוח מלוח של ים, עשן ועיפוש. אבק לוהט היתמר מהדרך. כמה אחר היה האוויר הצורב את נחיריו מדשֵנוּת חצר החווה המסודרת והשדות הירוקים.

מיד חסַר לו ריח המים. כל הזמן רצה לשתות. נדמה היה כי המקום החדש מתנפל עליו, כמו נדד לא אחד-עשר ימים באנייה, אלא חודשים רבים והגיע למדבר מלא אדם, מקום ששמע עליו הרבה, שספוג בכל הזיכרון הגנטי, ועם זאת זר לגמרי. שום דבר לא הכין אותו לאיפרכייה הטורקית המלאה ערבים, שאף כעבור שמונה-עשרה שנים יכתוב ארתור רופין כי נסיעה אליה "מוחזקת עדיין כמעשה הרפתקנות וחירוף נפש, ממש כנסיעה אל לבּהּ של אפריקה".

כל הדרך המשובשת היטלטלו על העגלה וכשהגיעו לטורי הבתים הנמוכים, שהקיפו כביש צר ושדרת עצים, אמר לו כהן: "ברוך הבא לפריז הקטנה". בצריף-העץ שלהם פינו לו דרגש. סמי הניח את מטענו ויצא בערב לשוטט עם הבחורים. בדקה אחת חצו את המושבה, מקשיבים לעברית החגיגית של הוכברג. להם כבר היה ניב מקומי קל. הם הראו לו על הגבעה את בית-הכנסת החדש, בעל שתי הקומות והגג המשופע, את בית-הדואר הקטן ותחנת הדיליז'נסים, את פעמון האזעקה שבכיכר הקטנה ואת בית-הפקידוּת. צניפת סוסים באה מן האורווה הגדולה בחצר. ריחם הטוב, המוכר. סוסים של רוטשילד, אמרו הבחורים, לא שלנו.

♦♦♦

בבת-אחת נגמרו הבניינים. שִקמה גדולה עמדה שם, כמסמנת את גבול העולם, ויתושים זמזמו. מתוך ישימון לא-נראה עלתה יללת תנים, כמתאבלת על משהו. עוף לילי חלף במשק-כנפיים מעל ראשם, ליד חפירות היקב הנבנה. דבר-מה תסס בחול. ללילה היה ריח אדמתי, נקי מאווירה של יפו.

השיחה התגלגלה, כי הם היו צמאים לשמוע חדשות מאודסה וסמי רצה לדעת כל מה שמחכה לו פה. מה קורה, ואיפה יש אדמה טובה לרכישה, ואיפה עבודה, ואיפה כסף. אחר-כך, בצריף, שכב בין זרים גמורים שהיו בשעה אחת לאֶחיו. דבר-מה נשך את רגלו. דבר-מה עקץ. מישהו גנח מתוך שנתו. הדרגשים חרקו, כאילו נחר העץ מעייפוּת. בחור ששכב לידו סיפר לו בלחש על ואדי חנין: מקום חדש מחוץ למושבה, בלי הפקידים המנוולים של הבּרון. מקום קשה, אבל עצמאי. ביצה, אבל גם אדמה פורייה. "הבאת אתך סכום כסף?" שאל ודיבר על חלקוֹת שמוכר אחד בשם לרר. "בבוקר נמצא לך עבודה. תשמור בכרם, תהיה עגלון. סוסים אתה מכיר?" לוחש היה עד שנרדם, וגם על הוכברג נפלה שינה עמוקה.

>> הקומבינטור העברי הראשון- Ynet, 25.11.10
>> מי היה סמי הוכברג- הארץ, 5.11.10

>> על יגאל סרנה בויקיפדיה
>> לאתר הספר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה