איך להסביר לילדים על השואה?

לא צריך למהר ולספר לילדים את כל מה שקרה בשואה, אבל חשוב להסביר להם על ההיסטוריה של העם היהודי בהתאם לגילם. הנה המלצות להסברים בכל גיל

24/04/2014
ענת אשד קבלו עדכונים מענת אשד
  • RSS

"אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם עוד" (יהודה עמיחי). 

בארץ שלנו ביום השואה גם הילדים הרכים ביותר שומעים את הצפירה ומבינים מתוך הדממה והשתיקה, מבטי הכאב והדמעות שמשהו קרה. הם מבינים שמשהו איום קרה אך עדיין לא ממש יודעים מהו. מתפקידנו המבוגרים לתווך להם את המציאות, ואנחנו שואלים את עצמנו האם זה נכון לספר להם? להרוס את התמימות? להחדיר בהם פחד מאנשים? להחדיר בהם חרדות? אימה? ביעותים? סיוטים? אם אפשר היינו עוטפים את הילדים, מרפדים את חייהם, מנסים  ליפות את הסביבה - להרחיק מהם כל רוע, סבל, אכזריות וגועל.

אם אפשר היינו מספרים להם אגדות על  פיות ומלאכים. משמיעים להם מוסיקה נעימה ומלטפת, ומראים להם תמונות של נופים פסטורליים ואנשים טובי לב. אבל אלו רק משאלות, אוטופיה. כי הילד הכי שמור ברגע מסוים בחייו קולט את הצפירה. והיא צורמת ומהדהדת ומספרת לו שיש בחיים גם חושך, שיש רוע ויש כאב.

להסביר על השואה. צילום: שאטרסטוק

הצפירה היא ההודעה המפורשת לגירוש מגן העדן. גן העדן של הילדות מסתיים בארצנו מהר מאוד. מוקדם (מוקדם מדי?) אנחנו מגורשים ונחשפים לעובדה שיש גיהינום. ואת הגיהינום הזה חובתנו המבוגרים לתווך לילדים. אבל איך עושים את זה?

חובתנו להיות שם בשביל הילדים הרכים. לא חייבים למהר ולספר את כל האמת ולפרטי פרטים. מותר לתת להם כמה שנות חסד. מותר לרחם על ילדי הגן, לכן נספר להם בצורה הכי פשטנית על כך שהיו אנשים רעים שהכאיבו. שהיום הוא יום מיוחד שבו זוכרים את האנשים שסבלו. זו גם הזדמנות לחדד מסרים וערכים, ולומר שאנחנו יכולים לבחור - חובתנו להיות אנשים שעושים טוב בעולם.

סביר להניח שישנם ילדים שמתעוררים בלילות, מפחדים, שואלים ואם זה יקרה לי? ולמשפחה שלי? זו ההזדמנות להפגיש אותם עם מקורות החוסן שלנו ושלהם. להרגיע ולנחם שאנחנו יחד, שיש לנו מדינה, שאנחנו חזקים.

גם בגילאים הצעירים של בית הספר היסודי רצוי להימנע מתיאורים "ססגוניים" ומפורטים על מכונת הרצח הנאצית. אורי אורלב הוא סופר ילדים מעולה - ממליצה למורים להקריא במהלך השנה את הספר "האי ברחוב הציפורים"  או את "רוץ ילד רוץ" שיחבר אותם לחוויה האישית של שרוליק, ילד בן שמונה שהצליח לשרוד לבדו את השואה ולעלות לארץ. כך באמצעות הסיפורים האישיים  של שרוליק ושל אלכס הילדים יכולים להתחיל לקלוט (לא בטוח להבין) את המשמעות של השואה.

את הילדים הבוגרים ניתן לחשוף לתיאורים יותר קשים של משרפות ורכבות, אבל במקביל ל"סמינריון על רוע" מחובתנו המבוגרים האחראים ללמד אותם גם  על  חמלה ואכפתיות. על אנושיות ועל חסידי אומות העולם. מחובתנו המבוגרים לאפשר לתלמידי התיכון לפגוש את הניצולים ולאמץ אותם, עדיין לא מאוחר. עלינו לדאוג לכך שהילדים יכירו את הניצולים, יבקרו אותם, ידאגו להם ויקשיבו  לסיפוריהם. בכך נאפשר לילדינו לתת מעצמם. נאפשר להם לחוות חמלה ואכפתיות.

 כי הטוב חייב לנצח, לא?

*****

ענת אשד היא יועצת להורים ולצוותים חינוכיים.

למאמרים נוספים של ענת אשד – לחצו כאן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה