מרוץ הנשים: יש דבר כזה כאב טוב

ליאת עיני הבטיחה לעצמה שלא תעלה את המילה "קשה" על שפתיה. בתום המרוץ, עם ההתרגשות והאדרנלין, הגיעה גם התובנה מה יש בקושי הזה שגורם לכל כך הרבה שמחה

17/04/2014
ליאת עיני קבלו עדכונים מליאת
  • RSS

למה? למה אני תמיד מתחילה מרוץ מהר ותוך שלוש דקות כבר מרגישה שלקצב הנשימות שלי יש חיים משל עצמו? הרי אני מכירה את הבעיה הזאת - כל האדרנלין וההתרגשות של ההתחלה דוחפים אותי יותר מהר ממה שהגוף באמת מסוגל. אז התחלתי מהר וגם הבנתי מהר שאני צריכה להירגע ופתאום כולן מסביבי רצו כל כך בקלילות אבל מבט חטוף לאחור הרגיע אותי. "זה בסדר, את במקום טוב באמצע. פשוט תתרכזי בריצה והכול יהיה בסדר", הקול השפוי בראש נכנס לפעולה.

מלבד ההכנה הגופנית שיש לקראת מרוץ, יש גם הכנה נפשית שהיא לא פחות חשובה. בבוקר חשבתי על כך שאני הולכת לרוץ 8 ק"מ במרוץ הנשים של סופר-פארם ושוונג, והחלטתי שאני לא מעלה פעם אחת אפילו את המילה קשה. לא בקול רם ולא במחשבה. פשוט רצה ומשתדלת ליהנות מהריצה לאורך כל הדרך. באותו רגע, כשישבתי עם כוס קפה ביד, זה נשמע מאוד פשוט.

מרוץ הנשים. צילום: אבי עיני

הדקות שלפני תחילת הריצה הן מאוד מרגשות. מפתיע אותי כל פעם מחדש שאני עדיין מתרגשת אבל זה כנראה מוכיח שזוהי אהבה אמיתית. אהבה שצריך לטפח ולהשקיע כדי להמשיך להצליח איתה, בדיוק כמו במערכת יחסים. רגע לפני שיצאנו לדרך, מישהי התחילה לדבר איתי ואמרה משפט כל כך נכון. היא סיפרה לי שהיא נרשמת כל חודש-חודשיים למרוץ רק כדי שתהיה לה מוטיבציה לאימונים, וזה בדיוק העניין, כשיש מטרה פתאום אין סיכוי שמוותרים על אימונים, גם לא כשחוזרים מהעבודה מאוחר. המונח הפשוט "אין לי כוח" פתאום נעלם לו.

אז יצאנו לדרך, אני ועוד מאות נשים בחולצות ורודות. הזכרתי לעצמי שאין הפעם קשה וגם לא מאתגר, מעייף או מתיש וקיוותי שהמונח "הכול בראש" באמת יעשה את העבודה כמו שצריך. רצנו ליד הטיילת של הרצליה – מצד אחד נוף מקסים של הים ומצד שני נהגים עצבניים שעומדים בפקק גדול כי סגרו להם חצי עיר. בדרך היו כמה אנשים חביבים שאמרו לנו כל הכבוד, והם אפילו לא יודעים כמה היחס שלהם נתן זריקת מוטיבציה קטנה להמשך, כי חוץ מהמחשבות שלי אין כלום, ולא תמיד פשוט איתן.

לאורך כל הדרך חיפשתי את השלטים שיראו כמה כבר עברנו אבל משום מה לא ראיתי כאלה. בשלב מסוים ראיתי שלט מרחוק בו כתוב "עוד 100 מטרים" והייתי כל כך גאה בעצמי שכבר נגמר ואפילו עבר די מהר, אבל אז התגלתה הטעות – בשלט היה כתוב שבעוד 100 מטרים תהיה עמדת שתייה. איזו אכזבה! מבאס ביותר, רגע אבל אסור להתבאס. טוב נו, הכול בסדר. לא קרה כלום, ממשיכים וממשיכים וממשיכים ופשוט לא נגמר. הרגע הזה שברור שעשיתי כבר דרך מכובדת אבל גם ברור שיש עוד לא מעט.

מרוץ הנשים. צילום: אבי עיני

ולמרות שהבטחתי לעצמי להיות אופטימית במיוחד הגיעה עלייה, ולא הצלחתי למצוא שום דבר אופטימי בעלייה הזאת אז הסתכלתי למטה ולא קדימה כדי לא לראות מתי היא נגמרת כי לפעמים עדיף להתמודד עם משהו רגעי ולא לחשוב מה הלאה. לשמחתי, ברגע שהיא הסתיימה פתאום שמתי לב שאני ממש לקראת הסוף ופתאום הגיעו כוחות חדשים והחיוך חזר לפנים.

הגעתי לנקודת הסיום והרגשתי שכפות הרגליים עוד רגע עולות בלהבות. הייתי עייפה אבל כל כך שמחה, ואחרי חיבוקים ונישוקים עם המשפחה, כשירד קצת הדופק והתחלתי לחזור לעצמי, הבנתי שמרוץ הוא כמו לידה - שוכחים מהר את הכאב וזוכרים את ההתרגשות והשמחה מהתוצאה. ומי שלא יודע מה המשמעות של כאב טוב אני ממליצה לו בחום להתחיל לרוץ, מי יודע, אולי ניפגש במרוץ הבא.

merotz




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה