ליל סדר לחסרי בית

אחרי עבודה לחוצה של גיוס כספים, אנשים, אוכל ורכב, המשימה הושלמה ונעשה ליל סדר חגיגי לחסרי בית. המתנדבים ויתרו על המפגשים המשפחתיים ודאגו שלא ישאר אף אדם רעב ברחוב

16/04/2014
רעות גיא קבלו עדכונים מרעות
  • RSS

כל שנה נורה מתעקשת, לא לפני, לא אחרי, בדיוק בזמן עצמו. כל שנה מנסים לבדוק איתה מחדש, אולי לא חייבים? אולי זה צורך שלך יותר משלהם? אולי נעשה טרום חג כדאי שגם המתנדבים והצוות יוכלו לעשות איתם חג? "תעשו טרום חג, תעשו אחרי, תעשו מתי שבא לכם, אבל בערב חג הם כמו כולם, מגיע להם ערב חג". אני מכירה את הרגע הזה טוב טוב, זה קורה בסביבות שש בערב בדרך כלל.

משהו בשמיים עוצר. עוצר את הרחוב, עוצר את המהומה, מחדיר אליו רוח קלה וקול של יונה. מי ששמה לב כל השנה יודעת. הרבה דברים קורים בזמן הזה, גם בבית, גם ברחוב. זמן שצריך יותר הגנה. זמן שהנורמטיבים מתכנסים אל משפחתם, אל הבית. זמן שא.נשי הרחוב מקבלים קצת את המרחב לעצמם בחזרה, אחרי שהיו עדים שלושה שבועות לפחות לטרפת של אנשי הבית: לקנות חומרי ניקוי, לקנות ריהוט חדש, לקנות אוכל, לקנות בגדים, לקנות מתנות למשפחה ולחברים, לקנות משהו לעצמם, לקנות ולקנות ולקנות. זמן מפריד בין קודש לחול, זמן חוצץ אני קוראת לו. חוצץ ומפריד בין מי שיש לו למי שאין לה. מי שבחוץ ומי שבפנים.

ליל סדר לחסרי בית. צילום: רעות גיא

חוצץ וקורע את הרגשות של אלו שתקועים באמצע אני קוראת להם, אלו שעדים ועדות לאלו שנשארים בחוץ ואחרי שלושה שבועות של: לגייס מתנות, לגייס אוכל, לגייס מתנדבות, לגייס כסף, לגייס אוטו, לגייס את העבודה שלהם, לגייס את אמא שלהן, מבקשים לעצמם הפוגה, לא לשכוח להרגיש גם קצת נורמטיביים. גלעד אומר לי שהשנה הוא יצא הכי מאתגר משפחה כי הוא מאחר לחג שבטבעון, והילה אומרת שזו פעם ראשונה שהיא לגמרי לא נמצאת אבל יש לה משפחה שמבינה.

ואת? שואלת טלי. אני כאן, כאילו בתפקיד, אבל התפקיד לא באמת מחייב, האמת? כאן אני מרגישה הכי שלמה. זו האמת, וככל שהערב הולך ויורד, משהו תמיד בלב נלחץ פנימה לכולנו, לא משנה איפה הגוף נמצא, יש את הלב. וכל שנה, הכל מושקע מושקע - שולחן חגיגי, נרות, הגדה, אוכל ברמה גבוהה, קינוחים של רם, מתנות לכולם, כמו כולם ולמעלה מזה. כי מגיע להם. פעם בשנה. כל שנה נשאר מלא אוכל. כל שנה את מה שנשאר נורה מבקשת מהם לארוז במנות אישיות עם סכום חד פעמי ומודיעה שיוצאים לחלק למי שלא אכל ארוחת חג.

"תמיד תזכרו שיש מי שיש לו פחות מכם, למרות שגם לכם קשה. תמיד תזכרו" היא אומרת להם. כל שנה היא מקפידה לתת את המגש באופן הכי אישי וארוז יפה שיש.

למרות שהיא קוראת לי בוס, אני מגיעה הכי פשוטה. לא מתאמצת מידי, אולי ההפך, מתאמצת לא להתאמץ, אלא פשוט להיות אני. כשהיא צריכה עזרה היא מבקשת, יותר נכון מצווה.

תדליקי את התנור.

תתקשרי מהנייד שלי לשאול מתי הם מגיעים.

תבואי איתנו לחלק בתחנה?

עכשיו שתיים עשרה בלילה אני אומרת לה, בואי נקפל ומחר אני אשיג אוטו לחלק.

"לא מחר. היום, זה ערב חג, מגיע להם כמו כולם, והייתי הולכת לבד אם היה מותר לי אז על המצפון שלך שלא יהיה להם ארוחת חג".

כשהיא צודקת היא צודקת, תודה לאל שהיא ניצחה.

אחרי שעתיים, ביד רגישה אך בטוחה, חמישים חמגשיות ואפילו מה שנשאר מהקינוחים של רם מצאו את דרכן בתחנה האחרונה של דרום תל אביב.

א' וד' המומים לגלות שיש אשכרה אנשים רעבים ברחוב. שצריך לחפש אותם מקובצים כמו נמלים בפינות חשוכות ומפחידות. במפרצי התחנה הישנה, ברחוב עכו הצר, בין שקי השינה שבגינת לוינסקי, איפה שכף רגל אדם נורמטיבי (שאינו לקוח) לא דרכה מעולם, בלילה של החג, ובטח גם לא בזה שאחריו.

*****

רעות גיא היא מנהלת תחום קצה נערות בעמותת עלם לנוער בסיכון.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה