תינוקת במשקל 580 גרם

"לידה פתאומית בשבוע 25. את לא אוכלת כי התינוקת שלך לא מצליחה לאכול, ואין לך זמן לכאוב את שברון הלב כי היא צריכה אותך שם, לצידה"

18/03/2014
דלית גבירצמן קבלו עדכונים מדלית גבירצמן
  • RSS

ברשימת הספרים שכנראה לעולם כבר לא אכתוב, יש מקום של כבוד לסיפור אישי ונוגע ללב על מצוקה, כאב ופחד, על מסירות שאין לה קץ ותקווה גדולה מהחיים. זהו סיפור על אכזבה ושברון לב שהפכו לסיפור הצלחה הגובל בנס משמיים.

מאיפה להתחיל את הסיפור? מהרגע בו התבשרנו שעומדות להיוולד לנו תאומות? מהרגע בו חשתי שמשהו לא כשורה והובהלתי לחדר הניתוח בשבוע ה-25 להריון? או מהרגע שבו נודע לי שרק תינוקת אחת שרדה את הלידה?

כשנולדת לך תינוקת במשקל 580 גרם את לא נושמת כי התינוקת שלך לא מצליחה לנשום. את לא אוכלת כי התינוקת שלך לא מצליחה לאכול. את רוצה למות אבל התינוקת שלך רוצה לחיות. ואין לך זמן להתאבל על החלום, ואין לך זמן לכאוב את שברון הלב והאכזבה, ואין לך זמן להחלים, כי התינוקת שלך צריכה אותך שם, לצידה.

אז את קמה מהמיטה וצועדת אל הפגיה ונותנת את כל כולך ליצור זעיר שהוא כגודל כף ידך. עם כל ילד שנולד נולדת גם תקווה והבטחה לעתיד. כשנולדת לך תינוקת עם חמישה אחוזי סיכוי לשרוד את לא יודעת למה בעצם לקוות, וזה הדבר הנורא מכול.

לגייס כוחות

פורים 1996. אני שוכבת במיטה בבית החולים. מראות הזוועה של הפיצוץ בדיזנגוף סנטר מרצדים מול עיני הדומעות, ואיני יודעת כבר על מה ועל מי אני בוכה. אני מנסה לגייס כוחות ולא מצליחה. יש לי ילד בן שנה וחצי בבית שאינו מבין לאן אמא נעלמה ויש לי תינוקת בת יומיים, שבועיים, חודשיים שנלחמת על חייה.

חיינו מתמצים באחוזי חמצון בדם, משקל בגרמים, זיהומים, אנטיביוטיקה ושטפי דם במוח. אני מסתובבת סהרורית במסדרונות בית החולים ומביטה בעשרות התמונות של תינוקות חייכניים שצלחו את המסע הנורא הזה, אבל אף אחד מהם לא מתקרב אפילו לשבוע המוקדם ולמשקל הנמוך של בתי. אין לי במה להאחז. בספרון שנותנות לי האחיות בפגיה אני קוראת על אחוזי סיכון גבוהים ביותר לסיבוך אפשרי בכל מערכת בגוף, וליבי חרד לעתיד ילדתי.

במשך שבועות אנחנו מתנדנדים בין תקווה ליאוש, ולא יודעים אפילו למה לייחל. אך ליבה הקטן ממשיך לפעום ואחרי חודשיים היא כבר נושמת בכוחות עצמה. אחרי חודשיים וחצי היא מגיעה למשקל של שני קילוגרם ואנו חוגגים. אחרי קרוב לשלושה חודשים בבית החולים אנו מביאים אותה הביתה יחד עם בלון חמצן ומכשיר סטורומטר.

חיי לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. הם מתנהלים כעת בין הבית למכון להתפתחות הילד. הם סובבים סביב פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאיות תקשורת, ביקורת אצל אורתופד, ביקורים שבועיים אצל רופאת הילדים, ביקורת אצל הקרדיולוג, רופא העיניים, רופא האוזניים והמומחית לתזונה.

ילדה אמיתית

אני ממלאת דו״ח יומי בקלסר כמו אחות מיומנת; מה נכנס ומה יוצא. כל מילימטר נמדד, כל שקילה מכניסה אותי לחרדה עד שאנחנו מחליטים להפסיק. חורף ראשון מגיע ואנחנו בבידוד. מסתובבים בבית עם מסכות על הפנים, להגן על הקטנה מפני חיידקים ווירוסים. עור ידי כבר סדוק משטיפות הידיים הבלתי פוסקות. גשם כבד יורד ובמשך שבועות אני לא יוצאת מפתח הבית. לא מצליחה להבדיל בין יום אחד למשנהו.

כל שלב בהתפתחות מעוכב אך אחרי שנתיים שנראות כמו נצח אנו מוכנים להודות שיש לנו ילדה אמיתית, ועורכים לה סוף סוף מסיבת הולדת. "מתי נוכל להפסיק לחשוש?" אנו שבים ושואלים אך אין תשובה חד משמעית. בגיל שלוש אנו אוזרים סוף סוף אומץ ושולחים אותה לגן, כמו כולם.

מיה. צילום: אלבום משפחתי

אחרי שלוש שנים וחצי אנחנו מקבלים בזה אחר זה ״פטור״ מכל הרופאים המומחים, והדבר הראשון שאנו עושים זה לעלות על מטוס ולטוס הכי רחוק שאפשר. אחרי שמונה עשרה שנה, אנחנו מביטים בפלא ששמו מיה - ולא מאמינים.

ואם יש, ולו אימא אחת אי שם בעולם הסובבת כרגע במסדרונות בית החולים, נואשת, שבורה ומבוהלת עד מוות, וסיפורנו עשוי לתת לה תקווה - הרי הוא מוקדש לה מכל הלב.

*****

דלית גבירצמן, רעיה, אם ומורה במשרה מלאה, ומתכונאית בשעות הפנאי. חיה מזה למעלה מעשור בקליפורניה, אבל עוד שניה חוזרת. כותבת טור שבועי ב"פינת אוכל" באתר "בענינים" - אתר הקהילה הישראלית בעמק הסיליקון.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה