כשהסרטן תקף אותך, תינוקת שלי

"רגע אחד אני מאמינה שנעבור את זה, ורגע אחר מדמיינת עגלת תאומים עם ילד אחד, ולא יכולה לנשום". קרן שטטר כתבה לבתה תמרה, והיומן המרגש הפך לספר "צירים של זמן"

23/02/2014
משפחה קבלו עדכונים ממשפחה
  • RSS

יום בהיר אחד נפלו השמים על קרן שטטר. בתה תמרה חלתה בסוג נדיר של סרטן הכבד. כל ניסיונותיהם של קרן ודורי לנתחה בארץ עלו בתוהו, ובניסיון אחרון להציל את ילדתם הם טסו לניו יורק. קרן, אדריכלית ואימא ליהל ולתאומים נטע ותמרה, סירבה להשלים עם רוע הגזרה ועשתה הכול כדי להציל את בתה בת השנה ושמונה חודשים.

קטעים מתוך הספר "צירים של זמן" שכתבה קרן:

11/4/2012

התכוונתי לכתוב לך בכל מקרה, כי כבר חודש שאת לא מחייכת ומתרוצצת ומעלפת כהרגלך, ואני חשבתי: מה אני כבר עושה לא בסדר? הייתי מוכנה לקחת את כל האשמה והאחריות לפתרון עליי, הרי אימא ובת זה תמיד משהו מורכב, ותמיד נגמר על ספה של פסיכולוג. אני חייבת לעשות משהו, והמשהו שאעשה ודאי יחזיר לך את החיוך. חשבתי שזו התאומוּת, התחרות הקלסית, הבריאה, על תשומת לב. שזו עצירות, שזו עצירות רגשית. קניתי את היומן הזה כדי לכתוב לך שאני אוהבת אותך, לכתוב על כמה חיכיתי לך עד שבאת לעולם, כמה רציתי ילדה, שאת הנסיכה היפה שלי ושאף פסיכיאטר לא יגיד לך אחרת. חשבתי לפרוש להגנתי את כל הדברים שאני עושה, לנתח אותם אחר כך ואולי לקרוא בין השורות את מה שאני עושה לא נכון, את הפתרון. הדפים האלו היו אמורים לספוג את רגשי האשמה שלי כאימא, ובמקום זה הם הולכים עכשיו לספוג מלחמת עולם! של אימא!

היום עברת CT. היום אמרו לנו סרטן. אמרו נדיר. אמרו גרורות. אמרו אחד למיליון. אמרו חמישים אחוזים. קראו לזה בשם. אמא נהייתה חולה. היא כותבת לך עכשיו עם חום גבוה, לא יכולה, לא רוצה, לא מסוגלת להכיל את זה, שמישהו יבוא להעיר אותי מהסיוטטטט הזה! אני כועסת על העולם, כועסת על אלוהים, כועסת על הסטטיסטיקות וכועסת על עצמי. אני אוהבת אותך.

13/4/2012

תמרי שלי. אני כל כך מודאגת. את נובלת לי מול העיניים, ואני ממש יכולה לראות הרעה בימים האחרונים. אני עסוקה בלשחזר ובלהאשים את עצמי על שלא ניחשתי, שלא קראתי את הסימנים, והם היו שם, שלא לקחנו אותך לאולטרסאונד לפני חודש. את נובלת, ונטע פורח. הוא פורח, וכל מה שאני רואה לנגד עיניי זה עשבים על עשבים על עשבים שוטים, ואת הפרח שלי. רגע אחד אני מאמינה שנעבור את זה, ורגע אחר מדמיינת עגלת תאומים עם ילד אחד ולא יכולה לנשום. כולם אומרים לי להיות חזקה עכשיו. אני לא רוצה להיות חזקה, אני רוצה להיות אימא.

קרן ותמרה. צילום: אלבום משפחתי

18/7/2012

הגבות שלך נמחקו כמעט לחלוטין, גם הריסים נשרו במהירות ובלי שאספיק להפריח אותם באוויר למשאלה. השער שלך מידלדל בכל יום, חושף את הקרחת תחתיו וכמה שהיא קרובה. קרין הזמינה אותי הבוקר להצטרף אליה למניקור, אבל אני כבר תכננתי על מספרה. הייתי חייבת לעשות משהו. הורדתי מהאינטרנט לפלאפון כמה תמונות של ריהאנה ונינט והושטתי לספרית – כזה! היא וידאה פעם נוספת שאני רצינית, ואחר גילחה לי שליש מהראש. חזרתי הביתה מרוטה ומהממת, מצאתי אותך עם אבא מול קלטת של רינת. נתתי לך ללטף לי את הקרחת, הבטחתי לך שעד שלא יגדל לך שערך מחדש, אני אמשיך לגלח. את היית שקועה ברינת הוורודה ושופעת השער, ולא היה לך מושג על מה אמא מדברת.

9/9/2012 (פוסט בפייסבוק)

יום שני במחלקה. אנחנו עולות לקומה התשיעית שב"סלואן קטרינג" ומחטאות ידיים. תמרה כבר יודעת ממי לפחד, והיא עדיין מחייכת כשפקידת הקבלה מתקינה לה את צמיד האשפוז על הרגל, 'צמיד הווטו'. התחנה הבאה - דקירה על האצבע. הילדה לא מוכנה להיכנס לחדר ההמתנה אז אנחנו עושות אחורה פנה לפינת הקפה, שם היא בוחרת את קופסת הקורנפלקס הכי צבעונית, ועוד אחת לנטע, ועוד אחת ליהל, שומרת אותן עמוק בעגלה שלה. מגיע תורנו. קודם היא בוחרת את הפלסטר של אחרי, מבין מיקי ודורה זה תמיד יהיה מיקי. האחות מכינה את המבחנה ומבטיחה לה "almost done, almost done ." תמרה לא יודעת אנגלית אך יודעת שזה בטח אומר עוד לא סיימתי, ואני הולכת להכאיב לך עכשיו (ש-" I am sorry " זו לא התנצלות אלא 'משתתפת בצערך', ו-" big girl " ודאי אומר 'את אולי בת שנתיים אך מספיק גדולה להתמודד עם סרטן'), והיא מתנגדת ונאבקת בה בכל הכוח.

יוצאות משם עם מיקי על האצבע לחדר עם עמוד משלנו, עוברות דרך ילדה מקיאה, ילד צורח ואימהות טרוטות עיניים. האחות מגיעה ומחברת אותנו לצינורות של לפני, ולשקית שתן שסוגרת סופית את האופציה להסתובב במשחקייה. שוב רוצים דם, הפעם מהפורט, וזה אף פעם לא מצליח מיד. מסובבים אותה לשלל תנוחות ואינסוף ניסיונות ובסוף מתחברים לווריד, חבישה שנייה. כל השעות הארוכות האלה אני לא מתחצפת לאחיות, מסבירה את עצמי בנימוס לרופאים, מגייסת חיוך לילדים ולאימהותיהם, משדרת 'עסקים כרגיל, יום נפלא הוא היום' לילדה שהבאתי לעולם הזה. הכימו מגיע ומתחיל לשטוף לה את הגוף, ואותי בתחושות מתישות של אמביוולנטיות. מצד אחד בא לי לעקור אותו ממנה, ומצד שני, עם צפצוף הסיום, אני מוודאת שלא נשארו טיפות אחרונות מהפתרון הסופי שלא נכנסו לגופה הקטן. תמרה נרדמת, ואני נאנחת ומתרווחת לאחור. ילד מאחורי וילון מתחיל לצרוח זעקות שבר, אני מתפרקת באחת ומוציאה את הכול, לא מצליחה להכיל גם את הילד הזה שהוא לא שלי. האחות נכנסת, מביטה בי ומכוונת מחדש את ווליום קולה בהתאם לאודם עיניי, שואלת אותי שוב, בשקט, אם אנחנו צריכות משהו, ואני אומרת לה שוב, בלחישה: הביתה.

*****

תמרה היום בת שלוש וחצי, נקייה, בריאה ו-וורדרדה.

הספר "צירים של זמן" יצא לאור לפני כחודשיים, בהוצאת סטימצקי. כל הרווחים של הסופרת ממכירות הספר ייתרמו במלואם לעמותה "חברים לרפואה".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה