עדיף להיות לבד

איך זה שכל כך הרבה פנויות ופנויים מתים להתאהב, כל כך הרבה שמחפשים וכל כך מעט שמוצאים? רות שקדי חושבת שעמוק בתוכנו, אנחנו מרגישים שלהיות לבד זה הכי נוח

19/02/2014
רות שקדי קבלו עדכונים מרות שקדי
  • RSS

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על הפנויים שבינינו. על כל אלה שמתים להתאהב, למצוא את האחד/אחת. המחפשים, השואפים, המשתוקקים, הסובלים, הנהנים, המזיינים, המחליפים.

כל כך הרבה מחפשים ומעט מאוד מוצאים.

עדיף להיות לבד

ואני חושבת, איך זה יכול להיות? הפרדוקס. אם יש כזה היצע וכזה ביקוש, איך יכול להיות שהם לא נפגשים, איפושהו, באמצע? אם כל כך הרבה רוצים, ויש פנויים ופנויות למכביר, איך יכול להיות שהם לא מתחברים?

והרבה שיחות סביב העניין. אתם מתארים לעצמכם. ומחשבות למה נשים וגברים, באמת יוצאים מגדר הרגיל, לא נפגשים בעיניים מצועפות תחת ירח מלא.

היא שרוטה, הוא דפוק

האם אנחנו יותר נהנים לחפש מאשר למצוא? לפחות את שלנו עשינו, אנחנו מחפשים.

האם זה בגלל ציפיות לא ריאליות? כי הלא אין הכל. לא בבנאדם אחד. הוא לא מושלם. היא לא כלילת השלמות. היא שרוטה. הוא דפוק. אינספור תירוצים וסיבות מוצדקות מאין כמותן, לבעוט אנשים בבעיטת בננה אכזרית ממגרש המשחקים שלנו.

פסילה טוטלית על בסיס מראה בלבד – המחלקה לשיפוט אכזרי ומהיר. מעיפים מבט בתמונה ופוסלים מכל וכל. איך יכול להיות? כן, אני מבינה. איש איש וטעמו. לכל אחד חלום זוגי שהוא רוצה להגשים, לכל אחד יש איזה יציר דימיון שהוא רוצה להנחית אל קרקע המציאות. אבל בין לבן לשחור, אין שם משהו באמצע? לא בדיוק אבל בערך? יותר טוב קרוב מכלום?

האם אף אחד כבר לא מתעכב לשנייה מיותרת בשביל להכיר באמת? מה אפשר לדעת על בנאדם אחרי 5 דקות, יומיים, שבועיים, חודשיים. ולאן הלכה לנו העין הטובה. הסבלנות.

מתי קרה שאנשים הפכו להיות שימושיים עבורנו? פיונים בחיים שלנו.

האם הפכנו להיות כל כך עסוקים ברקטום של עצמנו, שאנחנו לא רואים אף אחד מסנטימטר?

מפונקים!

אני חושבת, שמעטים יחידי הסגולה, שמוכנים לשים ת'תחת שלהם על יחסים. אנחנו אומרים שכן. אבל המציאות אחרת לחלוטין. האם הפכנו למפונקים, אגואיסטים, למהירי חימה ולחסרי סבלנות לאחרים?

הכל מהיר, מיידי ובזול – איך אנחנו מוכרים את עצמנו בזול. משקרים, מרמים, מנסים למצוא חן, מזייפים. לא בגדול, בקטנה. שקרים פיציים חמודים כאלו.

ולאן הלך הכבוד העצמי, הכבוד לאחר ויראת הכבוד?

והאשליה האופטית, ששמה בחוץ, מאחורי הפינה, יש היצע עצום. למה שנפספס את כל השפע ? הרי המיועד/ת תמיד נמצא במרחק לילה, גבר, אישה אחת, שתיים, שלושה, ארבעה וחוזר חלילה.

וכן אני מבינה, לכולנו אינטואיציות חזקות, מודעות עצמית, רשימות וידיעות ברורות יותר או פחות, עם מי אנחנו רוצים לחלוק ומה. כולנו למודי קרבות. אכלנו כאפות. עברנו דבר אחד או שניים.

הלבד מפנק. הוא טוב אלינו ואנחנו אליו. ועכשיו, דווקא עכשיו, להכניס מישהו לחיים שלמים וטובים שבנינו בעצמנו?

והם באמת טובים. החיים שלנו.

חוץ מהלילה הבודד הזה, הטוב, עם הניצוץ, שלעולם לא יספיק.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה