המדינה מזניחה נשים במצוקה

שיעור הנשים המטופלות בשירותי הרווחה עלה בכ-20% תוך חמש שנים. למרות שנוח להסתכל על הנשים האלה במבט סטריאוטיפי, כדאי להסתכל על המדינה שלא נותנת להן כלים לצאת ממעגל העוני

16/02/2014
נגה כהן קבלו עדכונים מנגה
  • RSS
» דרכים חסומות. צילום: Shutterstock

באוקטובר האחרון, פרסם "שוות", המרכז לקידום נשים במכון ון ליר, נתונים שצריכים להדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות: שיעור הנשים המטופלות בשירותי הרווחה עלה בכ-20% בחמש השנים האחרונות. במקביל, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של נשים עלה אך הוא נמוך מזה של גברים ב-18%, ופערי המשכורות בין גברים לנשים עומדים על 17%. כלומר, לאישה שמנסה לקיים את עצמה ואת ילדיה כלכלית, יש פחות סיכוי להצליח לעשות את זה, מאשר גברים.

לפי פרופ' פול גורסקי מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, אנו נוטים לחשוב על עוני ועל אנשים עניים באופן סטריאוטיפי. בין השאר, נדמה לנו שאנשים עניים הם עצלנים שלא עובדים מספיק קשה, שהם לא משקיעים מספיק בחינוך ובצבירת ידע, שהם אלכוהוליסטים ומסוממים, שהם לא מצליחים לתקשר עם הסביבה הנורמטיבית ושהם מגדלים את הילדים שלהם בצורה לא נאותה. בפועל, הוא טוען, נתונים אלה אינם נכונים אמפירית.

לנסות לשנות את המציאות

מקום אחד שבחר לפעול כנגד הסטריאוטיפ הוא "החצר הנשית", מרכז שנותן מענה לילדות ונשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, בגילאי 13-25, ביפו, בחיפה ובקרוב גם בנתניה ובקרית מלאכי.

לדברי אביגיל חצור-סיון, רכזת בחצר ביפו, "אנחנו עושות בחירה מודעת לתאר את הנשים שלא דרך מצבי קיצון. בחירה זו נעשית במטרה לייצר מבט אחר שהוא מתוך קרבה ויחסים אנושיים. כשאת עובדת עם אנשים את רואה אתם כשלם ולא כסך הקטגוריות החברתיות השטוחות שמגדירות אותם".

החצר הנשית מנסה לגשר על הדרכים החסומות בפני נשים עניות מזהויות חברתיות שונות ולתת להן חלק ממה שהיו מקבלות מהחברה לו היו במעמד אחר. המרכז מסייע לנשים להשתלב בשוק התעסוקה, מספק תמיכה רגשית, תומך בפיתוח תחביבים כמו רכיבה על אופניים, מסייעת נקודתי להחלקת חיי היומיום, כמו מתן ילקוט לנערה שנעדרה מהלימודים בשל כך וכתוצאה נחשבה ל"מופרעת", ואפילו נותנת פינוקים, כמו תספורת חינם.

פן נוסף של העבודה הוא החשיבה הביקורתית על המציאות בה הנערות נמצאות. באמצעות בחינה של מקומן בחברה כנשים שנתונות לפגיעה מינית ולאלימות באופן כללי, גזענות בחברה הישראלית כלפי הקבוצות אליהן הן משתייכות: עולים מבריה"מ, אתיופים, ערבים ומזרחים, צרות עין כלפי להט"בים והאופן בו מעמד כלכלי פותח דלתות. הנערות מפתחות כלים להתמודד עם המציאות ולנסות לשנות אותה. לדוגמה, באמצעות תלונה על נהג הסעות שסגר נערה בתוך רכב ונגע בה, שהובילה לפיטורו או הכנת סרט שמבקר את היחס המועדף ללבנים בישראל.

אין תקציבים

אבל, לא רק את הנשים האלה נטשה המדינה, אלא גם את העובדות של המקום. שכרן נמוך, לא ניתן להן תקציב או כלים מספקים לסייע לנשים וחלק מהכסף להקמת המרכז החדש בקרית מלאכי נעשה דרך בקשת תרומות באינטרנט. רשויות הרווחה שאמורות לסייע גם הן מיובשות. התיקים נערמים והעניים נשארים עניים. האם יש להם עתיד?

אביגיל שונאת כשקוראים לה "מלאכית". היא מעדיפה שיתנו לה משאבים לעבוד. נדמה שההשטחה של העוני מלווה גם בהשטחה של מי שמטפלים בעוני, וחלוקתם ל"מסכנים" ו"מלאכים" מקלה עלינו לא להתמודד עם הסוגייה. אולם, אם המגמה שהוצגה בנתונים של מרכז "שוות" תימשך, לא ניתן יהיה להדחיק את הנושא עוד הרבה זמן. השאלה היא במשמרת של מי ממקבלי ההחלטות זה ייפול.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה