הרשימה שהצילה אותי

כשיובל אברמוביץ' ישב על כיסא גלגלים בגיל 16 הוא כתב רשימה עם יעדים. אז הוא אפילו לא דמיין שהוא יאכל ארוחת ערב עם ברוס וויליס אבל עם הזמן הבין שהכול אפשרי

22/01/2014
יובל אברמוביץ' קבלו עדכונים מיובל אברמוביץ'
  • RSS

בגיל שש עשרה נגמרו לי החיים. זה מה שהרגישו האנשים שהקיפו אותי באותה התקופה. אני, לעומתם, דווקא הרגשתי שהתחילו לי החיים. אבל בשביל שתבינו על מה אני מדבר אני צריך לחזור אחורה עשרים ואחת שנים במנהרת הזמן ולהסביר מה קרה לי כשהייתי נער. עבדתי במסעדת בשרים בתור פיקולו (נו, אתם יודעים. העבד של המלצרים). באחת המשמרות החלקתי על כתם שמן, נחתתי על בור בטחון, פתחתי את הראש וקיבלתי מכה בחוליות התחתונות. תוך שלושה ימים נעלמה לי התחושה ברגליים והפכתי לנכה. כמעט שנתיים שכבתי במיטה והתגלגלתי בכיסא גלגלים. אחרי שלל טיפולים (זריקות, מתיחות, זרמי חשמל ועוד עינויים) חזרתי ללכת. הסיפור הוא ארוך ומורכב אבל הקציבו לי רק חמש מאות מילים אז אהיה ממוקד.

אני קורא לתקופה ההיא תקופת "המתנה" של חיי. זכיתי בגיל צעיר להבין כמה החיים הם שבריריים ומרגע שקמתי על רגליי החלטתי ששום דבר לא מפחיד אותי ושכל עוד אני כאן, אני דופק על ברזל החיים בעודו חם ולוהט. בין הביקורים של החברים לכיתה וצפייה בטלוויזיה התחלתי לשרבט לעצמי רשימות עם יעדים להגשמה עד גיל ארבעים. כל מי שהציץ לי לרשימות חשב שלא רק שנדפק לי הגב אלא גם נדפק לי המוח. "לשחק", "לרקוד", "לכתוב ספרים", "עסקים", "לטייל בעולם". מה בין זה לבין נער נכה? בסופו של דבר הגשמתי את כל מה שרציתי, שכללתי את השיטה שלי בכתיבת רשימות (הקפדה על ניסוח ודיוק מטרות!) ופיתחתי פילוסופיית חיים שלמה שעוזרת לי להגשים כל סעיף וסעיף ברשימות השנתיות שלי.

יובל אברמוביץ' בצעירותו. צילום: אלבום משפחתי

מבקשים עזרה ודברים מתחילים לזוז

הבנתי שכוחה של רשימה פרטית ואישית להתגשם אם מספרים עלייה לעולם בקול רם מאוד. ובעידן הרשתות החברתיות והבלוגים זה הכי פשוט. מבקשים עזרה ודברים מתחילים לזוז. כל החיים מחנכים אותנו להסתדר לבד, לא להציק לאחרים, לא להכביד ולא לבקש עזרה.

אני דווקא אוהב לבקש עזרה. כל הזמן. קבלו דוגמא - לפני כארבע שנים הגעתי לפריז על מנת לראיין את ברוס וויליס עבור "ישראל היום". וויליס הגיע למסיבת העיתונאים במצב רוח של "מת לחיות", הסתפק ב"כן" ו"לא" ונעלם מהמקום אחרי רבע שעה. הייתי חייב למלא ארבעה עמודים שהמתינו לי בארץ. הייתי נואש. ביחד עם אשת יחסי הציבור של מותג האלכוהול שהוא דגמן באותם הימים, החלטנו ללכת למסיבה שקיימו עבורו. אנחנו ישבנו בצד אחד של המסעדה והוא, מאובטח היטב, ישב בצד השני של המסעדה.

"אם הוא קם מהמקום שלו, אני משיג איתו ראיון", עדכנתי את אשת יחסי הציבור המודאגת לכתבה שלה שהלכה ונעלמה.

"איך תעשה את זה?", שאלה.

"פשוט אבקש ממנו", השבתי.

המתנו שמר מת לחיות יקום מהכיסא שלו וברגע שלחץ ידיים של כמה הוז אנד שמוז פריזאיים, ניגשתי אליו ואמרתי לו "היי, ברוס. אני יובל. אני כותב באחד העיתונים הגדולים בישראל ואני זקוק לעזרה שלך".

"איך אני יכול לעזור לך?", שאל בחיוך קשוח.

"נניח... שנאכל ביחד ארוחת ערב ונדבר", עניתי.

הוא חייך. חייכתי גם אני. "אז בוא תעזור לי גם אתה. תדאג שיכבו את המוזיקה הרועשת שיש פה ואני אראה איך אני יכול לעזור לך".

תוך שלושים שניות המוזיקה כובתה. עשר דקות אחר כך המנהל של ברוס הגיע לשולחן שלנו והזמין אותנו להצטרף לארוחת הערב. במשך ארבעים וחמש דקות ישבתי עם ברוס וויליס לשיחה נעימה ואינטימית. אז מה למדתי מזה? שהשורש ע.ז.ר שאנחנו לא מרבים להשתמש בו מטעמי אגו, נימוס וחינוך פותח דלתות ולבבות. ושגם מר הוליווד הכול יכול צריך עזרה וחשיפה בפרובינציה הקטנה שקוראים לה ישראל.

יובל אברמוביץ' וברוס וויליס

אז גם אני מבקש את עזרתכם. לפני כשלוש שנים פתחתי בלוג בשם "הרשימה" ובו תיעדתי את מסע ההגשמה העצמית שלי. סימנתי לעצמי מטרות: קוביות בבטן, לפגוש את אופרה וינפרי, להקיף את אוסטרליה בחינם ועוד ועוד. חלק הגשמתי וחלק לא. אבל למדתי המון. הבלוג הפך להרצאה וכעת לספר. המטרה שלי היא להפיץ את הדברים לעולם, לתרגם את הספר ולמכור אותו בשלל פלטפורמות בינלאומיות. ברוח הזמן, התקופה והתפיסה שלי אני פונה אל הציבור ומבקש - "תעזרו לי למכור מראש את המהדורה הראשונה של ספר "הרשימה". אם דבריי פתחו לכם את הראש ונתנו לכם השראה אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולהצטרף לקהילת כותבי הרשימות והאנשים המגשימים.

*****

יובל אברמוביץ' (37), אב לשירה בת חמש. מתגורר בתל אביב. איש תקשורת (עיתונאי ומגיש טלוויזיה), שחקן, סופר, בעלי החנויות MADE IN TLV , ממגנטת, ART TO HEART, בעל בית הספר לכתיבה "גיבור תרבות", מרצה לתקשורת והגשמה עצמית וכותב רשימות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה